דברי שה"ח ציפי לבני ביום העיון על מצב האומה לזכרו של האלוף אהרון יריב ז"ל

התבקשתי לדבר הבוקר על מצב האומה, ובהקשר הזה כמובן לדבר על המעמד הבינ"ל של מדינת ישראל. מטבע הדברים, כשאנחנו רוצים להתייחס למצב האומה, עלינו להתייחס למצב הקיים מול היעדים, ולא להסתפק רק בעיסוק במצב הקיים, או רק בחזון או ביעדים, אלא לנסות לראות האם אנחנו גם יודעים לגשר בין השניים, דהיינו, להציג תהליכים שנכון לעשותם על-מנת להשיג את היעדים.

אני חושבת שיש קשר בין מצבה הבינ"ל של מדינת ישראל לבין מצבנו הפנימי. לא מדובר בשני עולמות מנותקים. אני כמובן אדבר על המצב הבינ"ל, אבל חשוב לומר כמה מלים בבית פנימה. המעמד הבינ"ל חשוב לא רק כי אנחנו רוצים להיות אהודים בעולם, החלק הזה הוא נחמד אבל הוא לא עיקר העיסוק שלנו, אלא בעיקר כי היכולת שלנו לקדם את היעדים שלנו תלויה בין היתר בנכונות של העולם לקבל חלק מעקרונות היסוד שאנחנו מציגים לו, לתמוך בפעולות שאנחנו צריכים לעשות או למצער לא להתנגד לפעולות שאנחנו רוצים לעשות, שגם זה, בעולם שבו אנחנו נמצאים, לעתים הוא סוג של הישג.

כשאנחנו מסתכלים על עצמנו בבית פנימה, אנחנו מתענגים. חגגנו השנה 60, ובין כל הזיקוקים והחגיגות וההתענגות על ה-Yes וה-No של הכרזת האו"ם, נאום בן-גוריון, בוודאי שיש לנו הישגים שראוי להתענג עליהם, וישראל בשנתה ה-60 בוודאי צריכה להיות גאה בהישגים שלה, בכלכלה שלה וביכולת שלה לתרום גם לקהילה הבינ"ל הישגים בתחומי ההיי-טק ובתחומים רבים נוספים. אבל אם תתפסו את האדם הראשון שיעבור ברחוב ותשאלו אותו מה מצב האומה, במילה אחת הוא יגיד – רע  ובשתי מלים – רע מאוד.

אני לא מזלזלת בעובדה שזאת התחושה, כי אני חושבת שזה דבר שאנחנו צריכים לטפל בו. אם התחושה הקולקטיבית היא של חוסר אמון של הציבור בנבחריו, של קריסת מערכות, שאין על מי לסמוך, הדרך מכאן ועד לאנרכיה שבה "איש הישר בעיניו יעשה" וכל אחד מחליט בעצמו על גורלו – היא מאוד קצרה.

זה צריך לעניין את כולנו, ולכן אנחנו צריכים להחזיר משהו שלדעתי אבד במהלך הדרך. כי כשאנחנו מתענגים על המובן מאליו של שנת 1948, הוא לא כל-כך מובן מאליו היום. נקלענו למצב שבחלק הוא באשמתנו. אלה לא דברים שקורים, אלה לא דברים שנכפים עלינו, אלה דברים שקרו במהלך התקופות, אלה בעצם תהליכים שונים, כולל היעדר יציבות שלטונית. אני שרה בממשלות ישראל משנת 2001, והייתי כבר בשישה או בשבעה משרדים: בשיתוף פעולה אזורי, בחקלאות, בשיכון, בקליטה, בחוץ ובמשפטים, ובחלק מהמשרדים שימשתי במקביל. אין ספק שהציבור איבד את אמונו בפוליטיקה, והרווחנו את זה ביושר או שלא ביושר לפי העניין.

הבעיה הזאת היא לא רק של הפוליטיקאים. אם אנחנו רואים היום שהציבור מאבד את אמונו גם במערכות נוספות, אז מספיק שרגל אחת תהיה עקומה כדי שכל הדמוקרטיה תהיה עקומה. אבל כשאנחנו מסתכלים על הדרך לתיקון, אם אנחנו לא מחזירים לעצמנו איזה סוג של יציבות, אנחנו נשארים במצב שבו שר נבחר, שבאמת בא בתום לב מרבי למלא את תפקידו, נדרש קודם להכיר את המשרד שעליו הוא אמון, לשוחח מטבע הדברים עם האנשים, עם הפקידות שנמצאת שם כל-כך הרבה שנים,  לרצות ולייצר רפורמות, אם הוא אכן חושב שהדבר דורש שינוי. לנהל משא ומתן עם פקידי האוצר על-מנת לקבל את התקציב כי אין משמעות לרפורמה אם אין בצדה תקציב. דרך אגב, בשלב הזה אנחנו עוברים משרד או שמתפרקת הממשלה או שקורה משהו בקואליציה, או שמתקרבים לבחירות, והרפורמה נשארת בדרך כלל כותרת בעיתון והשר הבא אחריו לא רוצה לקיים רפורמות שמישהו אחר הגה, כי על מה הוא יקבל קרדיט? ואז הוא עובר את אותו תהליך, או כבר מתחיל מהכותרת בעיתון וכבר לא עובר את תהליך ההכנה.

נוסיף לזה גם מצב שבו בהיעדר יציבות שלטונית מהסוג הזה, דבר הדורש תיקון, אנחנו נמצאים גם בעולם תקשורתי שבו מדברים על אותה כותרת שהשר הממוצע רוצה לקבל. אנחנו נמצאים היום בעולם אינטרנטי שבו משנייה לשנייה כמעט, מדקה לדקה, יש ציפייה לייצר חדשות, ובעצם אותו מכנה משותף, משהו שאמור להוביל אותנו כל הזמן ובאופן יציב לחזון לאומי משותף הולך ונעלם. ואני יודעת שחלק מהאחריות שלנו היא להחזיר את אותו מכנה משותף לציבור הישראלי.

אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו,  קודם כל,  "מהי האומה". תשובה אחת שאני אקבל לשאלה "מהי האומה" תהיה "ישראל". תשובה אחרת תהיה "העם היהודי". ואנחנו חייבים לחזור ולהזכיר לעצמנו בעצם מה המכנה המשותף לנו, לכולנו כאן. ואני חוזרת על זה כמו מנטרה, כי זאת כתובת שצריכה להיות על הקיר והיא לא נמצאת על הקירות. זאת מטרת העל של ישראל, והקיום שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא כאשר הערכים האלה שלובים זה בזה ולא מתנגשים זה בזה. מדינה בטוחה ככל שניתן – חיה בשלום עם שכנותיה בארץ-ישראל.

הטקסט הזה נשמע מובן מאליו אם אנחנו צריכים לתרגם אותו גם פנימה וגם החוצה, תראו שבתרגום אנחנו יכולים למצוא מחלוקות מאוד קשות גם בפנים וגם בחוץ, אני מאמינה שאפשר לשלב את הערכים האלה יחד. אין ספק שהצורך לשלב את הערכים האלה יחד דורש מאתנו החלטות שהן גם מדיניות וגם נוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לשורה שלמה של דברים שהם לא רק בפנים אלא גם בחוץ.

אבל אנחנו חייבים את הכתובת הזאת על הקיר, כי ממנה אמורות להיגזר כל ההחלטות שלנו. ואני מדברת כרגע על ההחלטות של הקברניטים, על מי שיושב בחדר הישיבות. במזרח התיכון הבחירה היא תמיד בין אופציות גרועות, במצבים מאוד מורכבים וכמעט תמיד יש התנגשות בין הטווח הקצר לטווח הארוך. ואפילו ברמה המיידית של ההחלטות האחרונות שקיבלנו בהיבט של טווח קצר, ניתן לייצר מצב של שקט שיכול להיות לו מחיר אסטרטגי בטווח הארוך, וצריך תמיד לשקול האם המחיר הזה הוא מחיר כדאי והאם באופציה אחרת המחיר האסטרטגי, הוא גבוה יותר או לא, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתכל רק על הטווח הקצר.

מאחר שנדרשתי לבוא הנה כדי לדבר על מעמדה הבינ"ל של ישראל ולא רק לשתף אתכם בהגיגיי ביחס לבית פנימה, אומר גם כאן כי המובן מאליו של 1948 או אפילו 1947, אותם ה-Yes  וה- No  של הקמת המדינה היהודית או של שתי מדינות, איננו מובן מאליו היום בקרב הקהילה הבינ"ל.

יש היום תהליכים של דה-לגיטימציה לגבי שאלת הקיום של מדינת ישראל, לא של קיומה הפיזי, שלא נטעה, אבל של קיומה כבית לאומי לעם היהודי. ואם אנחנו חוזרים לרגע כתרגום ברור של תנאי הקוורטט שהוצגו ונדרשו מכל ממשלה פלסטינית, מדובר כמובן על "התנערות מטרור והכרה בהסכמים קודמים" וזה חשוב, אבל נאמר גם "הכרה בקיומה של ישראל".

אם היינו מבקשים מהקהילה הבינ"ל להוסיף שתי מלים "בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית" – אני חוששת שהיינו נקלעים במקרה הטוב לוויכוח, ובמקרה הרע זה לא היה מוסב. ואני אומרת זאת כי בעיני כל המלחמות שאנחנו מנהלים במשך 60 שנים על קיומה של ישראל, המלחמות שעוד התחילו לפני הקמתה של מדינת ישראל, נועדו לא רק לשמור על קיומה הפיזי אלא על אותו קיום ערכי שנדרש בנוסף והוא הקיום  שלנו כבית לאומי לעם היהודי.

יתרה מזו, רק בזכות העובדה שיש היום ויכוח בינ"ל נוקב כתוצאה מהדרישה הלאומית הפלסטינית למדינה משלהם, הדרישה הישראלית להכרה בה כבית לאומי לעם היהודי נתפסת כדרישה לגיטימית, כי יש כאן שני עמים שדורשים שתי מדינות באותה פיסת ארץ שבין הירדן לים. זאת אומרת, באופן מעט אבסורדי אולי דווקא הדרישה הזאת מקבעת ומחזקת את אותה תובנה שלנו - קיומה של ישראל כבית לאומי לעם היהודי.

אנחנו נמצאים במצב שלנו נראה טבעי ומובן מאליו, אבל בעצם אנחנו מדינה שאין לה גבולות מוכרים על-ידי הקהילה הבינ"ל, ובעצם חלק ניכר מישראל, במקומות שבהם היא נמצאת היום, במקרה הטוב הם שנויים במחלוקת בקהילה הבינ"ל.  ובעוד שאנחנו עדיין חיים את הדמות של ישראלי הקטן עם כובע הטמבל, הדימוי שלנו בקהילה הבינ"ל הוא ממש לא נמצא שם. בתפיסה של דוד וגוליית, למרות שאנחנו רוצים לראות את עצמנו כדוד, בראייה של הקהילה הבינ"ל אנחנו גוליית, והפלסטינים הם דוד. אנחנו צריכים להתמודד עם פערים מאוד גדולים קודם כל בין מה שאנחנו באמת, בין מה שהיינו רוצים לראות את עצמנו לבין איך שהקהילה הבינ"ל תופסת אותנו.

כפי שהתענגתי על תהליכים שאנחנו יכולים להיות גאים בהם ב-60 שנים, חשוב גם לומר שישראל היום נמצאת בדרך ל-OECD. לפני שבוע השגנו החלטה מהאיחוד האירופי לשדרג את מערכת היחסים עם ישראל. אבל תמיד בזווית נמצא אותה מחלוקת, אותו פער בדימוי בין ישראל האמיתית לבין איך שהקהילה הבינ"ל רואה אותה.

במקביל יש תהליכים שמתרחשים לא רק באזור אלא בעיקר מתמקדים בעולם, שתיאורטית אמורים בעצם לשרת אותנו. זאת אומרת, יש תהליכים שבהם ההבנה הבינ"ל שהחיתוך הוא בין מתונים לקיצוניים הולך ונעשה מובן יותר ויותר. התפיסה שהיתה נהוגה בעבר שלפיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הסיבה לקיצוניות במזה"ת משתנה. ההנהגה הבינ"ל לאט לאט תופסת שבעצם גם אם מחר נצליח לפתור את הסכסוך, האידיאולוגיה של איראן לא תהיה תלויה בזה ולא תשתנה, משום שזו אידיאולוגיה שנובעת ממקומות אחרים.

 לכן לכאורה יש כאן שינוי שהוא מאוד בעייתי, כי התגברות של קיצוניות, בהגדרה, היא דבר בעייתי לנו. העובדה שסכסוכים הופכים יותר מלאומיים לדתיים, היא בוודאי בעייתית, כי סכסוך לאומי ניתן לפתרון וסכסוך דתי לא ניתן לפתרון. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אנחנו יכולים לפתור על-ידי שתי מדינות לאום, אבל אם הוא הופך להיות סכסוך דתי שאותו מייצג החמאס, הוא לא ניתן לפתרון. אבל לכאורה יש כאן גם הזדמנות, כי במחנות החדשים שנוצרו באזור יש הבנה מצד גורמים בינ"ל, וגם של מנהיגות ערבית ומוסלמית מהזן שאנחנו קוראים לו "הפרגמטי יותר", "המתון", שבעצם ישראל שייכת לאותו מחנה של הפרגמטים, של המתונים, שיש לנו אויב משותף שהוא איראן, שיש לנו אויבים משותפים שהם הגורמים הרדיקליים.

אז בצד החיובי, כשאנחנו  מסתכלים על ההזדמנות הזאת, היכולת שלנו לתרגם אותה למשהו שהוא מעשי, זאת אומרת, לגייס את המנחה הזה לתמיכה בפתרון, למשל בסכסוך הישראלי-הפלסטיני, באופן שיש בו סוג של פשרה מצד שני הצדדים, תמיכה במחנה הפלסטיני המתון ולא בחמאס, לכאורה אמורה להיות הצעד הבא. זאת אומרת, יש מחנה, כולם מבינים שישראל איננה הסיבה לקיצוניות; כולם מבינים שאי אפשר לתת לאיראן לנצח; אי אפשר לתת לחיזבאללה לנצח בלבנון; אי אפשר לתת לחמאס להתבסס ברצועת עזה.

לכאורה כל הקלפים מאפשרים לנו לגייס את המחנה הזה על-מנת להשיג את אותם הישגים שנדרשים מבחינתנו ברמת פתרון הסכסוך או לחילופין ובמקביל למלחמה בטרור ומלחמה בקיצונים. מאידך, וזה חלק מהתסכול שנתקל בו כל מי שעוסק בתהליכים האלה - אותם גורמים הם בדרך-כלל החלשים באזור. דהיינו, אותם גורמים שמבינים את החלוקה החדשה באזור, הם אותם גורמים שאין להם את היכולת או את הרצון לבוא ולומר בין היתר לבני-עמם, לגורמים הרדיקליים פנימה, את האמת הזו.

לכן רובם יושבים על הגדר, מחליפים איתנו בחדרים סגורים את ההבנה שבאמת צריך לעשות משהו נגד איראן, אבל במקביל, כשאנחנו נעשה צעדים וסנקציות ונבקש לסגור בנקים ונבקש מאירופה לחתוך את הקשרים שלה עם איראן, באותן מדיניות איראן תמצא את המשך הקשרים ואת החליף בעצם לסנקציות שהעולם המערבי נוקט. וכשאנחנו נאמר להם ונבקש מהם לנקוט ולממש ברמה המיידית את מה שהם חולקים איתנו בחדרים פנימה, דהיינו, תנו תמיכה לא מסויגת בגורמים הפרגמטיים ברשות הפלסטינית על-מנת לחזק אותם יחד עם פעולות שישראל צריכה לעשות, אני לא חושבת שזה תחלילף, אנחנו בדרך-כלל נמצא אותם מדברים במונחים של "צורך באחדות" "שיתוף פעולה" בקרב הציבור הפלסטיני כי הם לא רוצים לעבור לאקט של עימות מול הגורמים הקיצוניים.

יש היום תהליכים, אם נכנסים להסכם דוחה, אפרופו מה שקרה בלבנון, החיזבללאה ומחנה ה-14 למרץ, והנה אנחנו רואים את הסכם מכה שהיה בזמנו בין החמאס לפתח. אנחנו רואים תהליכים שלמרות ההבנה המובהקת באזור, יש רצון בעצם להרגיע, לחבר בין המתונים וקיצוניים ולא לייצר מלחמה שהיא המאבק הנדרש של כל הקבוצה המתונה והפרגמטית מול המחנה של הקיצוניים. ולכן הפער בין ההבנה של המצב לבין התרגום הוא מאוד בעייתי.

הדבר הבא, הוא אותם תהליכים שבהם אנחנו רואים פחות ופחות אחריות של מדינות מול פעולות של ארגונים, וגם זה קשור לחלוקה שבין המתונים לבין הקיצוניים. אם בעבר היינו רגילים לכך שמלחמה היתה בין מדינות, והיתה אחריות מדינתית ויכולת להגיע למצב שבו מדינה נכנעת, שבו אתה תוקף אותם סמלים או אותם מקומות שיגרמו לסיום המלחמה או להפסקת האש או לתהליך של סיום, בעצם היום אנחנו מתמודדים עם מצב שבו יש לנו ארגוני טרור בינ"ל, שמנצלים את חולשתן של מדינות או חולשתן של ישויות על-מנת להשתמש בשטחן כדי לתקוף.

כללי המלחמה השתנו, וחלק מהתובנה, שאני מאמינה שהושגה בישראל במלחמת לבנון, ולא רק ברמת ההנהגה אלא גם בציבור הישראלי, היא אותה תובנה שההכרעה שהיינו רגילים לה במלחמות עבר, היא עתה מסוג אחר לגמרי. לכן צריך להשתמש בכלים נוספים על-מנת לשפר את מצבך או על-מנת להגיע לכך שהאיום הזה מוסר או מוחלש, ולא תמיד השיטות או התהליכים שהיינו רגילים בהם קודם עובדים היום.
חלק מהמסקנות האלה אנחנו צריכים לתרגם גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואל הניסיון והרצון לסיים את הסכסוך הזה.

כשאנחנו מדברים על הפערים בין ישראל לבין הקהילה הבינ"ל, לא מדובר בפערים בהבנה הזאת. זאת אומרת, בדרך-כלל אם אני אנאם נאום דומה לנאום שאני נואמת לכם כאן היום, בוודאי בארה"ב, וגם בחלקים רבים באירופה, אני אמצא מולי את המנהיגים מהנהנים בראשם כי הם מבינים שזה בעצם מה שקורה. הבעיה היא הפער בין ההבנה לבין הנכונות לשלם מחיר. ולנו אין ברירה. אנחנו יודעים שחלק ממלחמת הקיום היא תשלום מחיר, מחיר שיכול להיות בטווח המיידי, יכול להיות מחיר לטווח הארוך, אנחנו צריכים לעשות את החישוב הזה אבל בסך-הכל הציבור הישראלי יודע, בוודאי הנהגתו מבינה, שכדי לקדם את הדברים שחשובים לנו ברמה האסטרטגית יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם לעתים ברמה המיידית.

שאר העולם, לצורך העניין, אני אתייחס בעיקר לחלק ממדינות אירופה, מבין את האיום וחלק מהמדינות לא מוכנות לשלם את המחיר. הבעיה הנוספת שמצטרפת לזה היא הצורך בקונצנזוס. אנחנו צריכים לזכור שאירופה היום הפכה להיות כמעט לחטיבה אחת, בוודאי בהחלטות מהסוג הזה, שקשורות אלינו או לפעולה שאנחנו דרושים מאירופה, יש צורך בקונצנזוס; במועצת הביטחון כשאנחנו מגיעים לאיראן יש צורך בקונצנזוס; יש חשיבות לקונצנזוס אבל יש לו מחיר, כי במסגרת הדיאלוג של מה הסנקציה הנדרשת או במסגרת הדיאלוג מה נכון לעשות – המחיר הוא קודם כל במכנה משותף מאוד מאוד נמוך. מטבע הדברים אם המכנה המשותף נמוך הוא פחות אפקטיבי.

יותר בעייתי מבחינתנו הוא שלעתים ישראל נדרשת להיות זאת שתשלם את המחיר. כי ישראל נתפסת כמי שמחזיקה בכיסה את אותם תשלומים שנדרשים על-ידי חלק מהגורמים המתונים והחלשים, ובראייה הבינ"ל צריך לרכך ולחזק את הגורמים המתונים, ובדרך-כלל, במקום שיש איום משותף על הקהילה הבינ"ל – ישראל נדרשת לתת משהו. זה יכול להיות כשהעניין הוא בלבנון אחרי "הסכמי דוחה", כשממשלת סניורה נתפסת כממשלה חלשה, עניין של "א-שעב" שוב עולה כסוג של דרך לחיזוק, למרות שזאת דרישה של החיזבאללה, אבל לא אכנס לפירוט בעניין הזה. זה יכול להיות במצב שהגורמים הקיצוניים ברשות הפלסטינית, נתפסים כגורמים חזקים יותר. ישראל נדרשת לשלם מחירים שבחלקם ראויים לדעתי במסגרת אותה הבנה שיש לנו מכנה משותף לקדם, אבל חלקם הם מחירים שאנחנו לא יכולים לשלם.

בפתח הדברים אמרתי שלא מספיק לדבר על המצב אלא צריך לראות איך אנחנו מתמודדים אתו ומה אנחנו עושים על-מנת לקדם את היעדים המשותפים. בהקשר הזה יש שני דברים שאחד מהם הוא תהליך שאמור לשנות את הדימוי של מדינת ישראל ברמה הבסיסית ביותר. אני יודעת שחלק זה נראה אולי פחות חשוב, כי מה זה משנה מה הדימוי שלנו בעצם. אבל הוא קריטי, כי קבלת החלטות במגרש הבינ"ל, ואני מדברת על מנהיגים רציניים, מושפעת הרבה פעמים לא רק ממה שהם חושבים שנכון, לא רק מהאינטרס של המדינה שלהם, לא רק מהערכים שלהם, אלא בין היתר גם מדעת הקהל אצלם בבית פנימה. ואני עברתי יותר מדי חוויות שבהן שר חוץ או ראש מדינה אומר לי "נכון, אתם צודקים אבל לא תהיה לי ברירה אני אצטרך לגנות אתכם". כל עוד מדובר באיזו אמירה מהפה ולחוץ ניחא, אבל מחר בבוקר אנחנו מוצאים את זה כחלק מתהליך קבלת החלטות, באו"ם, במועצת הביטחון, באיחוד האירופאי, מתוך ידיעה שזה סוג של תשלום שהם צריכים לשלם לדעת הקהל פנימה או לתקשורת בבית פנימה.

לכן זו בעיה אסטרטגית של מדינת ישראל שצריכה להיות מטופלת, ואני לא מדברת רק על הסברה במונחים של נשלח מישהו שמדבר במבטא נכון בתקשורת ועכשיו הוא יסביר למה הכל בסדר, אלא בתהליך של מיתוג ארוך טווח, שאמור לשנות מן היסוד את התפיסה הבסיסית של המילה "ישראל", שתהיה משהו קרוב יותר למה שאנחנו באמת, ופחות "ישראל בראי הסכסוך", ופחות התמונה של החייל והיולדת במחסום של צה"ל או הילד הפלסטיני והטנק.

הדבר השני שחשוב לנו בכל מקרה, לא עוסק במעמד של ישראל בזירה הבינ"ל, אבל בוודאי רלוונטי גם בזירה הבינ"ל,  הוא הניסיון לפתור את הסכסוך ישראלי-פלסטיני בהתאם לעקרונות שמשרתים ותואמים את מטרת העל שדיברתי עליה בתחילת הדיון כאן, והם יכולים להיות תואמים גם לעקרונות של הקהילה הבינ"ל. והערת אגב בעניין הזה, יש תהליך של סחף בעמדות היסודיות של מדינת ישראל בכל מה שנוגע גם לעקרונות הקהילה הבינ"ל לסיום הסכסוך.

הדברים שלנו היו ברורים: עקרונות שהיה ברור שאנחנו יכולים לעמוד עליהם, לאט לאט הולכים ונשחקים ולכן משתי הסיבות האלה, גם בגלל שחיקה בעמדות וגם בגלל התהליך של מעבר לסכסוכים דתיים ופחות לאומיים, הזמן אינו עובד לטובתנו ולישראל יש עניין בגלל האינטרסים שלה, לא בגלל איזה סוג של מתנה שאנחנו רוצים לתת לפלסטינים או לקהילה הבינ"ל, לנו יש עניין לתת פתרון לסכסוך הישראלי/פלסטיני על-פי העקרונות שהם העקרונות שלנו.

העקרונות שלנו הם נגזרת ממטרת העל שהצגתי קודם, אנחנו מדברים על ישראל כיהודית ודמוקרטית, המשמעות היא ויתור על חלק מארץ ישראל, בית לאומי לעם היהודי במסגרת שתי מדינות לאום אומר דבר מאוד פשוט, ישראל בית לאומי לעם היהודי, המדינה הפלסטינית העתידית בית לאומי לעם הפלסטיני,  ולכן היא הפתרון הלאומי, השלם, המלא והכולל לפלסטינים באשר הם, גם אלה שגרים ביהודה ושומרון, אלה שגרים בעזה, אלה שגרים במחנות הפליטים וגם בין היתר אותם אזרחים ישראליים שווי זכויות שמגדירים את עצמם, לזכותם כפלסטינים,  ואני אסביר איך זה עובד בשתי מלים על-מנת למנוע אי הבנות. בהקשר של הפליטים בוודאי שהקמת המדינה הפלסטינית היא הפתרון השלם והמלא לפלסטינים באשר הם, דהיינו, ישראל איננה אופציה לפתרון.

מאז 1999, בעצם מאז 2000 מאז "קמפ-דיוויד", ניהלתי תהליכים, קיימתי מפגשים עם רוב מנהיגי העולם גם הערבי וגם מקרב הקהילה הבינ"ל, והעיקרון הזה הוא היחידי שתואם את העיקרון של שתי מדינות לאום, כי אחרת אנחנו לא מדברים במונחים של שתי מדינות לאום. התוצאה היתה במכתב של הנשיא בוש למדינת ישראל ערב ההתנתקות, שמדבר על כך שהפתרון יהיה באמצעות הקמת מדינה פלסטינית. יש היום כמעט קונצנזוס בקרב הקהילה הבינ"ל, שניתן יהיה לשמור עליו אם ישראל לא תהיה זאת שתתחיל לפתוח ולדבר על מספרים, כי זו לא שאלה של מספר ולא שאלה של מחיר כמו בבדיחה המפורסמת, אלא שאלה של עיקרון, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפתוח אותו כי הוא נוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל מאז הקמתה. לא מדובר בסוג של דיון שאנחנו יכולים להיכנס אליו, ובין היתר העיקרון וההסכמה שלנו והרצון שלנו להוביל תהליך של שתי מדינות נועד גם לפתור את הבעיה הזו.

ביחס לאזרחי ישראל הערבים, צריך להבהיר את העניין הזה, כי אני חושבת שיש בו גם חשיבות אסטרטגית פנימה. בוודאי שכל אחד מהם הוא אזרח שווה זכויות, ובוודאי שמחובתה של ממשלה לתת שוויון.  כולנו ערים לכך שבמהלך השנים, ממשלות ישראל לדורותיהן, וזו לא בעיה של רק ממשלה אחת, לא תמיד ידעו לעשות את זה. אבל בין היתר, פתרון הסכסוך על-ידי הקמה של שתי מדינות לאום אומר שאתם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל אבל מקבלים על עצמכם את קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. המשמעות היא  חוק השבות, מספר סמלים. זה לא כופה על אף אחד לעשות משהו בביתו כמובן, זה לא מתנגש בעיקרון השוויון אבל יצרנו מסגרת שבה כל אזרח יודע בעצם מה המסגרת שבה הוא חי, דבר שהיה חסר לנו קודם.

העיקרון השני הוא כמובן התרגום של שתי מדינות שחיות בביטחון. המשמעות הוא מספר דברים בסיסיים שהם קריטיים מבחינת הביטחון של ישראל. לא מדובר בעקרונות כלליים, זה צריך להיות ברור, זה צריך להיות מפורט. אנחנו צריכים לדעת מה קורה יום אחרי שקבענו את הגבולות, וקביעת הגבול היא גם אינטרס שלנו, אבל אנחנו לא יכולים ולא מתכוונים לזרוק מפתח לצד השני של הגבול ולקוות לטוב, זה לא עובד.

אנחנו צריכים לקבע מראש מה יהיה במדינה הפלסטינית העתידית. הזכרתי קודם מדינות חלשות שארגוני טרור מנצלים אותן, פועלים בשטחן, זה דבר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מדינת טרור באזור ולכן בתהליך הזה שאותו אני מנהלת היום מול הפלסטינים  נדרשת ודאות מספקת גם ברמת הגבול, גם ברמת הביטחון וגם ברמת פתרון הסכסוך, על-מנת שהנייר הזה שאני מקווה שנוכל להגיע לחתימה עליו, יבטא את האינטרסים, לדעתי של  שני הצדדים, אבל בוודאי את האינטרסים של מדינת ישראל, ולא יישאר עוד איזה נייר שסרטטנו עליו כמה עקרונות והוא הופך להיות עוד נקודה של תסכול מתמשך בכל התהליכים כפי שהיה עד כה.

אין ספק שהדיאלוג הזה משרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אבל גם עונה על הצרכים של מדינת ישראל גם בהקשר הבינ"ל. אני מודה שבעיניי הסיבה המרכזית, או הדבר העיקרי אם לא היחידי שאתו אני נכנסת לחדר כשאני נפגשת עם הפלסטינים הם האינטרסים של מדינת ישראל ופחות ההקשר הבינ"ל.  ההקשר הזה חשוב, אבל קודם כל אנחנו צריכים לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל. במקרה הזה אני חושבת שיש מכנה משותף בין האינטרסים של מדינת ישראל לבין היכולת שלנו לקבע את מעמדה של ישראל בקהילה הבינ"ל. ואם נפעל כאמור – אז נוכל להתייחס למצב האומה לא רק בנאום מקרי באירוע חשוב, ולא רק כדבר שאנחנו נדרשים לו מעת לעת או פעם בשנה אלא כמשהו שבאמת יש לו מטרת על, יש לו יעד והפעולות והחלטות שאנחנו מקבלים היום נועדו לשרת את האינטרסים בטווח הארוך ולא רק משהו שנכון לכאן ועכשיו ולכותרת של מחר בבוקר.

תודה רבה.