שרת החוץ ציפי לבני:
רבותיי, ערב טוב לכם. מפגש זה נערך בנקודת הכרעה של עם. נכון שישראל נלחמת על קיומה מאז הקמתה ונכון שתמיד האתגרים הם רבים ומשמעותיים, אבל בעיניי גודל ההכרעה אינו רק כגודל האיום – אלא גם כגודל ההזדמנות.
בראייה היסטורית, העולם סביבנו משתנה, האיומים משתנים ובצדם יש גם הזדמנויות חדשות. בראייה הישראלית המיושנת, ישראל היא נקודה קטנה על-פני הגלובוס (מה שנכון עדיין) מוקפת בעולם ערבי עוין ולא מובנת על-ידי העולם (מה שנכון לפעמים). תחושת "העולם כולו נגדנו", שמחריפה ברגעים קשים, היא תחושה מאוד קשה – לאדם הפרטי ולעם כולו – וניכרת נטייה להסתגר, אחוזים בתחושת צדק וחרדים מכל שינוי.
אני מכירה היטב את התחושה הזו – אין בה תקווה. תיאור המציאות הזה היה אולי נכון בעבר, אבל הוא ניתן לשינוי בנקודה שבה אנחנו נמצאים. לשם כך, עלינו להרים את הראש, לראות את התהליכים סביב – גם את האיומים אבל גם את ההזדמנויות – ולהתחבר שוב למה שנכון, למה שישראל צריכה להיות, למה שההורים שלנו חלמו למעננו ולמה שאנחנו יכולים לממש עבור ילדינו בישראל.
ועל הקיר בחדרי הלימוד ובחדרי קבלת ההחלטות צריכות להיות חקוקות המילים "יהודית ודמוקרטית, בטוחה בארץ ישראל", כי מתוך החזון הזה אנחנו צריכים לגזור גם את הערכים שעליהם נחנך את ילדינו וגם את ההחלטות שלנו בכל תחום. זו המהות של המדינה וזו תכלית קיומה.
זאב ז'בוטינסקי הגדיר מהי מדינה יהודית בעיניו, וכתב שהמונח "מדינת יהודים ברור בהחלט" פירושו רוב יהודי. בזה התחילה הציונות ובזה סוד קיומה; בזה תמשיך לפעול עד להגשמתה או תלך לאבדון. רוב יהודי, שיבטיח שאופי החיים במדינה יישאר בעינו לנצח – מבוסס על דמותה היהודית, בשילוב עם ערכים דמוקרטיים.
צומת הדרכים שבו אנחנו עומדים היום הוא זה שיקבע את דמותה של מדינת ישראל בשנים הבאות. יש לנו הזדמנות היסטורית להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל העתיד של מדינת ישראל תלוי לא רק בהבנה הזאת, אלא גם ביכולת שלנו ובנכונות שלנו לנצל את ההזדמנויות שנקרו בדרכנו. וכדי לראות את זה, בואו נרים את הראש ונראה תחילה מה קורה בשכונה שלנו, במזרח התיכון. ואפתח דווקא באיומים, באתגרים. באיומים – כי הם שם: הגורמים האסלאמיים הקיצוניים, גורמי טרור בינ"ל, שמקבלים ביטוי במדינה כמו איראן, המדברת בגלוי על השמדת מדינה אחרת – ישראל; שמנסה להשיג נשק גרעיני. אנחנו יכולים לראות את הגרורות של איראן בלבנון, את החיזבאללה, את חמאס בעזה שהידק את קשריו עם איראן.
זו המציאות. ואני פותחת בה ומתארת אותה כי אני מאמינה שעלינו לראות אותה נכוחה, אבל אני מאמינה גם שתפקידה של ההנהגה הוא לא רק להציג את האיומים בפני הציבור, אלא גם להתמודד אתם – לא להתעלם מהם, כי אם לבדוק אם בצדם מתרחשים דברים חדשים במזה"ת, כאלה שמזמנים לנו הזדמנויות חדשות, ברמה היסטורית בעיניי, ומאפשרים לנו להתמודד בצורה אחרת לגמרי עם האיומים שעומדים לפנינו.
כמי שרגילים להרגיש מבודדים במזה"ת, שהעולם הערבי כולו נגדנו, אנחנו מסתכלים סביב ופתאום רואים לצד ישראל מדינות נוספות, ערביות, אסלאמיות, שבעיניהן ישראל היא כבר לא האויב – מדינות שמבינות שאיראן היא האויב העיקרי, שרואות באיראן איום לא פחות מהאיום שאנחנו רואים בה. האסלאם הקיצוני הוא איום שמדינות אלה מבינות את משמעותו טוב יותר מאחרים, כי הן מכירות את הגורמים הרדיקאליים האלה מבית. ומדינות אלה נמצאות אתנו באותו צד.
חלקן יאמרו זאת בגלוי, וחלקן לא. חלקן הן מדינות שיש לנו יחסים דיפלומטיים אתן, וחלקן לא – עוד לא, לפחות. ויש כאן – ואני אומרת את זה לא בבחינת "צרת רבים חצי נחמה" – שינוי אסטרטגי והזדמנות היסטורית ועליית כוחות שהם כוחות פרגמאטיים, כוחות ששותפים אתנו להבנת האיום ולרצון להילחם בו ולהתמודד אתו. יש כאן הזדמנות היסטורית לגייס את אותה מערכת שמבינה שהחלוקה של האזור, לפי הסכסוך של פעם, הישראלי-ערבי, הישראלי-פלשתינאי, היא אחרת לגמרי. ולמי שעוד היה ספק בלבו, "מבצע עופרת יצוקה" סיפק לנו את התשובה באופן חד וברור – גם מכיוון הגורמים הפרגמאטיים באזור וגם מחלק מאותה קבוצה אסלאמית קיצונית, ששותפה לאותם אינטרסים. כאשר החמאס קרא לעזרתם של אותם גורמים קיצוניים, הם לא נחלצו לעזרתו. צריך להבין שבמזה"ת כל אחד צריך לבחור לו צד. אין אופציה של ישיבה על הגדר. וישראל, במהותה, נמצאת בצד של המתונים בגלל ערכינו, בגלל מה שאנחנו. אנחנו לא צריכים לבחור צד, אבל עלינו לראות איך אנחנו מנצלים את ההזדמנות החדשה הזאת.
החלוקה הזו – של מתונים וקיצוניים, של אלה שרוצים לחיות כאן בשלום, מול אלה שלא רוצים או לא מוכנים לקבל את הקיום שלנו או קיום של אחרים – באה לידי ביטוי באופן חד מאוד בתוך הרשות הפלסטינית, גם ברמת ההנהגה וגם ברמה גיאוגרפית. אנחנו רואים היום שתי ממשלות או למעשה ממשלה אחת לגיטימית, שמכירה בישראל, שמקבלת את עיקרון שתי המדינות, שזנחה את הטרור ומוכנה להילחם בו – במגבלות הקיימות, באמצעים שיש לה או אין לה. ויש את החמאס ששולט בעזה, ארגון טרור אסלאמי קיצוני שלא מוכן להכיר בישראל, משתמש באלימות ובטרור ומסרב להכיר בהסכמים קודמים בינינו לבין הפלסטינים.
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לדבר על האיום – החמאס באמת שולט בעזה והגורמים הקיצוניים תופסים עוד ועוד חלקות טובות בתוך הרשות הפלשתינאית. למעשה, אפשר להשתמש בחמאס כדי לעצור כל תהליך, להשתמש בו כתירוץ, אם תרצו.
אני גם לא מוכנה לקבל את הטענה שהציבור במדינת ישראל צריך לבחור בין שלום לבין ביטחון. הבחירה הכפויה הזאת היא לא נכונה ומי שיכריח את הציבור לעשות את הבחירה הזאת ויחשוב שאפשר להשיג ביטחון בלי איזשהו תהליך של שלום – מטעה את עצמו, מטעה את הציבור ולא מבין את העולם שבו אנחנו חיים. ואני לא מוכנה לשכוח מהשלום. אז מה כן?
וכאן אנחנו צריכים לפעול בהתאם לנסיבות החדשות האלה, בהתייחס לאיומים כמו להזדמנויות. לפעול מתוך אסטרטגיה דואלית, כפי שעשינו מאז עלה החמאס לשלטון והשתלט על עזה. ישראל חייבת, כפי שידענו לעשות גם בעבר, לשלב כוח צבאי עם יוזמה מדינית. כוח צבאי מול הטרור – משום כך נכה בחמאס, משום כך יצאנו למבצע "עופרת יצוקה", משום כך לא נעשה עם החמאס עסקאות, כי עסקאות ישראל עושה רק עם מי שמכיר בקיומה ולא משתמש נגדה בטרור.
אנחנו – לא רק ישראל, אלא כל הקבוצה הזאת שנמצאת אתנו ב"שכונת" המזרח התיכון – לא יכולים להרשות לעצמנו להשלים עם קיומו של החמאס. לכן ישראל תמשיך לפעול ולהכות בו לפי הצורך, ואם יתברר שלא הושגה התרעה בעקבות המבצע – אנחנו נמשיך עד שהם יבינו את המסר. נגיב על כל התקפה ועל כל ירי על ישראלים, על כל פגיעה בריבונות ישראל. ונשוב לפעול אם העולם לא יעשה את מה שהוא מחויב לו בסיומו של המבצע, גם נגד הברחות.
הפעילות הזאת היא נחושה, היא הכרחית, יש סביבה תמימות דעים – אבל לא די בה. אנחנו מחויבים לקדם במקביל לה יוזמה מול הגורמים הפרגמאטיים ברשות הפלסטינית. אני מאמינה בממשלה שהיא יוזמת ולא נגררת. לעמוד בצד בחיבוק ידיים – זאת לא אופציה. ואם אנחנו לא מניחים על השולחן תכנית בעברית – נגזר עלינו שנקבל תכניות בערבית, בצרפתית או באנגלית. וכל התוכניות האלה לעולם לא ישקפו את האינטרסים של ישראל כפי שישראל מבינה אותם.
מצד שני, אנחנו יכולים להניח על השולחן תכנית ולקדם את תהליך השלום עם הגורמים המתונים, הפרגמאטיים, עם אלה שמקבלים את עיקרון שתי המדינות, עם אלה שהם אולי בינתיים חלשים מכדי ליישם, אלה שיש לנו ויכוחים קשים ומרים אתם בחדרי המשא ומתן. רק דרך יוזמה ישראלית אנחנו יכולים לעשות שני דברים: גם לקבע את האינטרסים של ישראל וגם לקבל תמיכה בינ"ל רחבה במה שאנחנו צריכים לעשות במקביל, קרי להכות בטרור.
ואם מישהו חושב לעצמו, אחרי כל התיאור שישראל נתנה כאן, גם אחרי המבצע האחרון, שהעולם היה מגיע הנה להיות שותף אתנו במלחמה נגד ההברחות – הוא היה מגיע הנה בסיומו של המבצע ולא מדובר רק בתמונות שהיו בעולם, אלא במצב האמיתי שקיים היום בעזה. אנחנו רגילים לזה שהעולם מגיע הנה כשאנחנו מוכים. אנחנו פחות רגילים שהעולם מגיע הנה כשאנחנו עושים את מה שנכון ומכים בטרור. והעולם נמצא כאן, בין היתר, כי הוא יודע שישראל של היום מוכנה לקדם יוזמה ולהמשיך בתהליך מול הגורמים הפרגמאטיים בתוך הרשות הפלשתינאית כמו גם במזה"ת כולו, זה משחק סכום אפס.
אם אלה מתחזקים – החמושים, החמאס, הגורמים הקיצוניים – הגורמים המתונים נחלשים, ולהפך. כשהתחלנו בתהליך, הגדרנו אותו כבילטראלי – אנחנו והפלסטינים. ביקשנו מהעולם שלא יתערב, שייתן לנו לנהל אותו בעצמנו. סירבנו לקבוע לו"ז מוצק וקבוע – לא כי אני לא רוצה להגיע להסדר, אלא משום שלוחות זמנים, מטבעם, מכניסים את כולם ללחץ ויש ניסיון לגשר על פערים שאינם ניתנים לגישור, או שפתאום מנסים להציע כל מיני תכניות שלא מתקבלות על הדעת. קבענו גם שלא יהיו הסדרים חלקיים, כי אני מאמינה שכל הסדר צריך לכלול את כל האינטרסים של מדינת ישראל ולא רק אתם חלקם. נוסף על כך, קבענו שלא יהיו רק מסמכי עקרונות של כמה שורות, כי אני לא מאמינה בשלום שהוא רק פיסת נייר ושאי אפשר ליישם אותו באמת. והסכמנו שהיישום בפועל של ההסדר יתרחש רק לאחר שינוי מציאות בשטח – כאשר לא יהיה טרור ותהיה ממשלה פלסטינאית אפקטיבית. כי אני לא מתכוונת לזרוק את המפתח לצד השני של הגבול.
והעולם כולו קיבל את העקרונות שקבענו עם הפלסטינים למו"מ. כך קבעה מועצת הביטחון של האו"ם – הארגון שכאשר הוא מתכנס, מה שאנחנו יודעים לעשות זה לעבור בשקט שלא יראו אותנו עוברים, או להתקשר לארה"ב ולבקש וטו.
כי קרה כאן עוד משהו. אנחנו ואותם גורמים פרגמאטיים באנו לעולם ביחד ואמרנו – זה האינטרס המשותף. ועם הכוח הזה והיכולת הזו אנחנו יכולים גם לקבל תמיכה של העולם במקומות אחרים. ואם נרים את הראש ונסתכל מעבר למזה"ת, נראה שקורים עוד דברים בעולם. יש ממשל חדש בארה"ב ויש ציבור שלם באמריקה שיוצא בקור ובשלג, ומסתכל על הנהגתו החדשה בעיניים מלאות תקווה וללא שמץ של ציניות. וזה לא שאין אתגרים למנהיג העולם החופשי. יש משבר כלכלי עמוק שלא היה עשרות בשנים . ויש להם חיילים מעבר לים שנלחמים את מלחמת העולם החופשי בטרור. ויש שם ציבור מלא תקווה שבחר נשיא חדש וכל העולם מסתכל יחד אתם. ועכשיו המבט מופנה אלינו.
כאשר נבחר הממשל האמריקאי החדש, קראתי שיש מי שחושש בישראל. שלא רואים בכך הזדמנות, אלא איום, מחשש שהממשל האמריקאי החדש ילחץ על ישראל להגיע לשלום. רבותיי, שלום בעיניי הוא לא איום – הוא אינטרס ישראלי, וזאת ההזדמנות שלנו. עכשיו, כמו בכל מערכת יחסים זוגית, אנחנו מתחילים משהו חדש עם מדינה שיש לנו אתה מערכת ערכית משותפת, ידידות ארוכת שנים, הבנה מובהקת של האינטרסים במזה"ת. וזה נכון לכל ממשל אמריקאי.
ישראל יכולה להביא לשותפות הזאת, בהנהגה נכונה, קודם כל את הנכונות שלה ואת ההבנה שלה שהתהליך המדיני הוא אינטרס שלנו, ואני לא עושה טובה לאף אחד שאני מקדמת אותו – אני עושה טובה לעצמנו. כשאנחנו נכנסים כך לתוך השותפות – כשהצד השני מבין שההנהגה הישראלית רצינית בכוונותיה, שהיא המשיכה וקידמה את התהליך הזה בימים קשים, שכשאנחנו אומרים "שלום", אנחנו מבינים מה זה אומר, גם ברמת שמירת האינטרסים וגם ברמת הוויתור – אני יכולה להבטיח לכם שמערכת היחסים הזאת לא תתבסס על איומים, אלא על הזדמנויות. כי עם הנכס הזה נוכל לפעול ביחד, עם ארה"ב ועם אירופה ועם כל מדינות העולם החופשי נגד האיומים שקיימים. נוכל לפעול ביחד מול איראן – מול הטרור.
לקראת הפגישה הראשונה של ראש-ממשלה חדש ושל נשיא חדש עומדות לפנינו שתי אפשרויות: אחת, שכל אחד יודע איפה השני נמצא וממשיכים מכאן הלאה בהבנה מה צריך לעשות. האפשרות השנייה היא מלאת חשדנות, ייקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על חלק מהחשדנות הזאת של חלק ממדינות העולם ביחס לישראל.
ישראל משלמת מחיר כבד על הפער בין הדימוי שלה לבין מה שאנחנו באמת, על תקופות שבהן אמרנו דבר אחד ועשינו אחר, על דימוי שלפיו כל מה שהיא רוצה זה להרוויח זמן כדי לא להגיע להסדר. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם את המחיר הזה עכשיו. שלא יובן לא נכון – אין לי ספק שיהיו גם מחלוקות, ואני לא חוששת מהיכולת שלנו להתמודד עם לחצים, כי אנחנו במקום שבו אנחנו מוכנים לקדם תהליך אבל יחד עם זאת אנחנו מדגישים את עקרונות היסוד שלנו בכל תהליך.
"ביטחון ישראל" הוא לא רק אמירה, אלא שורה שלמה של דברים שאמורים להיכלל בכל הסדר. והיישום של ההסדר כפוף לכך שכל עקרונות הביטחון האלה ייושמו. אנחנו מדברים על שתי מדינות, אבל הפליטים לא בישראל – זה חלק מהקונספט, זה נתפס כדבר מובן, שיכול לקדם את התהליך. ולכן אני לא חוששת ממה שקורה באזור ואני לא חוששת מהממשל החדש בארה"ב. להפך, גם מה שקורה כאן וגם ההנהגה החדשה של העולם החופשי, הם הזדמנות שאנחנו לנצל, כדי לעמוד יחד מול האיומים כאן.
כמה מלים על המו"מ. ואני אומרת את זה מתוך ידיעה והערכה מפוכחת של מי שיושבת כבר למעלה משנה מול הפלסטינים. אני לא חושבת שאנחנו נקום מחר בבוקר למזרח תיכון חדש. ואני יודעת שהתהליך עצמו הוא תהליך מאוד מורכב. וברור לי שהשגת השלום לא תלויה רק בנו, אם כי אנחנו מרכיב הכרחי בה. וברור לי שיהיו עוד ויכוחים בחדרי המו"מ, אני מנהלת אותם גם עד עכשיו, ואני יודעת מהם היעדים האסטרטגיים של מדינת ישראל בתוך המו"מ. ואני יודעת על מה נעמוד עד שזה ייכלל בהסכם, ואם זה לא ייכלל בהסכם – לא יהיה הסכם. אבל אני גם יודעת שזה בהישג יד. ואני בעיקר יודעת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפספס את ההזדמנות הזו. זה לא מובטח בוודאות, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לנסות.
אבא אבן אמר פעם על הפלסטינים שהם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ואני לא מוכנה שיגידו את זה עלינו. אני לא רוצה שנישפט בחומרה כזאת – ולא בגלל שנכנע ללחצים, אלא בגלל שאנחנו חייבים לפעול למען האינטרסים של מדינת ישראל, בהבנה שפתרון שתי מדינות הלאום הוא האינטרס שלנו; ששלום – כמעט מיותר לציין, אבל חשוב להגיד זאת גם עכשיו – הוא האינטרס שלנו. מניעת מדינה דו-לאומית או מדינה אחת בין הים לירדן, שאין בינה לבין מדינה יהודית ולא כלום, זה האינטרס שלנו. ואתם יודעים מה, זה אינטרס קיומי לא פחות מהמלחמה בטרור. זה המבחן הלאומי שלנו ואנחנו חייבים להכריע אם אנחנו מוכנים לעשות את הצעד הנוסף הזה, במקביל למלחמה בטרור.
זאת גם הבחירה שתעמוד בפני אזרחי מדינת ישראל בעוד 8 ימים, כי הבחירות האלה, רבותיי, הן על השלום. האם תהיה כאן ממשלה שתגיד כן לשלום או ממשלה שתגיד לא לשלום? ממשלה יוזמת או נגררת? מדינה יהודית או דו-לאומית במקרה הטוב. פחד או תקווה? מדינת ישראל של שלום יכולה להיות מדינה עם חוקה, מדינה שערכיה כמדינה יהודית/דמוקרטית אינם מהווים בסיס לפחד, אי ודאות ושנאה, בין ערבים ליהודים, דתיים לחילוניים, עולים לוותיקים. מדינה שיש בה חינוך שמבוסס על תוכן ועל ערכים זהים בכל בתי-הספר. וכל ילד מקבל הזדמנות שווה לעתיד. מדינה שהיא חלק מהעולם החופשי. מדינה שאין בה פריפריה במונחים של חינוך, השכלה, חברה, כלכלה. אלה לא עולמות שונים, אנחנו מדינה קטנה מכדי להרשות לעצמנו גם את זה. מדינה שחורשי רעתה יודעים שהיא תנקוט יד קשה נגדם ושאלה שרוצים לחיות אתה בשלום יודעים שהיא נכונה לעשות את זה.
ואני רוצה לפנות מכאן לילדים של חורף שנת 73, אתם שאמרתם, קצת בתלונה, עם כעס והרבה כאב, "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית, הבטחתם לקיים הבטחות" – יש יונה על אדן החלון, אנחנו יכולים לטרוק את החלון והיא לא תהיה כאן יותר. ואנחנו יכולים לפתוח אותו ולהכניס אותה פנימה, ובהרבה זהירות, גם עם חשש, לקדם את התהליך. זה לא פשוט, זה מאוד מסובך, יש בזה סיכונים אבל זה אפשרי. הבחירה הזאת היא בידיים שלכם, של כולנו, של כולכם. תודה רבה.