לפני שישים ושלוש שנה דממו באירופה התותחים. המלחמה תמה. מכונת המוות הנאצית הוכרעה, "יום הניצחון" (ה-V-DAY) הוכרז, והמוני-אדם עלצו בכיכרות בְּבִירוֹת בְּנות-הברית ובארצות ששוחררו. העם היהודי אף הוא נמנָה עם המנצחים, אבל שמחה ממנו והלאה. יותר משניצח העם היהודי את המלחמה ההיא שרד הוא את השואה.
הדבר הקרוב ביותר לניצחון עבור עם ישראל היה עצם הקמת המדינה כשבין אותם ששת המיליונים שאבדו בשואה היו רוב אזרחיה-בכוח של המדינה היהודית.
הציונות, חיברה את העם לארצו. את שני החלקים של השלם ששאפו במשך אלפי שנים לחזור לחבור זה לזה וליצור את השלמות של עם, ארץ ומדינה.
התפילה לירושלים מומשה באיחור ובמחיר נוראי שהדגיש את הצורך.
זוכרים את העבר בעת שאנחנו אדונים לגורלנו, ריבוניים להחליט על דרכנו. אחרי אלפי שנים העם היהודי חגור חרב-מגן, הטלאי הצהוב הפך מבגד של אסיר למגן דוד חקוק על מטוסי קרב לעוצמה צבאית אדירה עליה גאוותינו, כמו גם על ישום החזון המדהים של קיבוץ הגלויות ותרבויות, ועל החוסן של הכלכלה והחברה.
אבל היום אני רוצה לא רק להתגאות ביצירה החדשה שקמה על אפר הנספים אלא גם בהם, במה שהיו.
אני גאה גם בעם היהודי "הגלותי", העם שלא אחז בחרב בזמן הקובע ושילם בשואה הנוראה, הוא העם שייצג וסימל את הערכים האנושיים שנשא עמו והנחיל לתרבות המערב. עשרת הדיברות, וחזון נביאי ישראל. "צדק צדק תרדוף"; "ואהבת לרעך כמוך"; "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". תבוסת הנאציזם היתה ניצחונו המוסרי של העם היהודי, מורשתו וערכיו. הערכים הללו, אותם אימץ העולם החופשי ולו בהצהרה, היו ניגודה הקוטבי של תורת הגזע והרשע ההיטלראית.
אֲבַכֶּה לעד את טבח אחיותי ואחי בכבשני אושוויץ, מאידנק, טרבלינקה, מטהאוזן ובכל שאר אתרי הזוועות של תעשיית הרצח הנאצית; תעשיה של רצח שיטתי בדם קר – רכבת אחרי רכבת, "משלוח" אחרי "משלוח" – שקורבנותיו בני אדם תמימים חסרי-ישע, תינוקות, עוללים וילדים, נשים וגברים צעירים וקשישים; תעשיה המאורגנת לפרטיה בתכנון מדוקדק ומסודר, וברישום מדויק וממוספר, כמתועד סעיף אחר סעיף בשפה טכנית צוננת בפרוטוקולים של ועידת ואנזה הידועה לשמצה לתיאום ביצועו היעיל של "הפתרון הסופי".
הנחלת זכרון השואה מדור לדור היא תריס בפני השיכחה, ההשכחה וההכחשה, וערובה לביצורה של חומה מוסרית בינלאומית להגנה על המין האנושי מעריצות אלימה ואכזרית, ממשטרים רודניים תומכי-טרור ו"מלחמת קודש", ומאידיאולוגיות פנאטיות ואנטישמיות המטיפות להשמדה ולרצח-עם הסוחפות אחריהן המונים בעוד מעטים הקולות המוחים ויוצאים נגד.
בצד אלה ראוי שנחשוב היום גם על אלו שיצאו נגד, חסידי אומות העולם, אותם אורות נוצצים בערפל ונשאל את עצמינו כל אחד כיחיד קל וחומר כמנהיג, האם יש בנו את תעצומות הנפש לעמוד מול הזרם עד כדי סכנת חיים ולעשות את הדבר הנכון.
לא די להתענג על הקמת המדינה ושמירה על ביטחונה אינה מספקת, אנחנו מחוייבים גם לערכיה של ישראל.
הקיום הערכי של מדינת ישראל כמדינה יהודית משמעו האנטי-תיזה המוחלטת של הרשע אשר גרר לפני שישים ותשע שנה את עמנו ואת העולם כולו לתהומות של הרס ודם. מחוגו של מצפן האומה ומצפונה חייב להצביע תמיד אל הקוטב הנגדי ולהתריע ולתקן כל סטיה קלה באורחות חיינו הלאומיים: בערכינו הדמוקרטי, בשלטון החוק, במדיניותנו החברתית, בתביעתנו העצמית למוסר וליושר ציבורי.
זו חובתנו – ובה ניבחן. עיניה של ההיסטוריה היהודית נשואות אלינו. לא די בכך שהעפלנו משואה לתקומה, המבחן ההיסטורי יהיה מה אנחנו עושים עם הנכס היקר, אותו הקמנו, בו נולדנו, אליו הגענו כעולים הנכס שהופקד בידנו - מדינת ישראל.
בנית יסודותיה, שמירה על ערכיה ועיצוב עתידה ועתיד החברה הישראלית כחלק מעם היהודי שנותר.
לא די בזיכרון העבר אלא יש אמת נוספת שצריכה להאמר 60 שנה אחרי .
ובמיוחד למתי מעט הניצולים שנותרו בינינו.
השנה יותר מכל מובנת המחויבות של מדינת ישראל לחיים בכבוד של הניצולים במובן הבסיסי והפשוט ביותר של הקיום.
אני מבקשת לדבר היום גם על כבוד אחר שגם הוא לא ניתן.
כבוד למי ששרד את אותו התופת, הכבוד למי שכונה אז באי נוחות מסוימת על ידי הצבר – הישראלי החדש הלוחם "צאן לטבח" כהיפוך מכל מה שרצו לבנות כאן.
ואני רוצה לומר היום בשם הצברים כולם - אנחנו גאים בכל אחד מכם בכל מה שעברתם. כל שהושפלתם אינה השפלת הקורבן
אלא שיפלות המענים. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו את השואה כחלק מאיתנו למרות שרובכם לא רציתם לספר.
למרות שאין מישהו שיכול לנסות ולציין את גודל הזוועה איננו פוסקים לעשות זאת לנסות ולדמיין את עצמנו בגטו במחנות העבודה, במחנות הריכוז, במחנות ההשמדה, בתאי הגזים שורטים את הקירות בניסיון אחרון לצאת . ואיננו יכולים עוד.
את כל שלא יכולתם לספר לבנכם, נספר אנחנו לילדינו ולילדיהם אחריהם.
אנחנו עושים זאת בשבילם ובשבילנו להזכיר לנו עד כמה יכול עם לאבד את צלם האנוש ולפעול כמכונה שטנית משומנת בשנאה ואיך עם אחר יכול בתוך כל זה להישאר חי ולבנות חיים במובן הערכי השלם והמלא ביותר.