דברי ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ ציפי לבני בטקס קבלת הפנים לציון יום השנה ה– 30 להסכם השלום בין ישראל למצרים

דברי ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ ציפי לבני בטקס קבלת הפנים לציון יום השנה ה– 30 להסכם השלום בין ישראל למצרים

 כבוד נשיא המדינה החמישי של מדינת ישראל, מר יצחק נבון
כבוד שופט בית המשפט העליון, מר אליקים רובינשטיין
כבוד סגן שרת החוץ מר מגלי ווהבה
מנהל מרכז מורשת בגין, מר הרצל מקוב
מכובדי, שגרירי מצרים, ארצות הברית וישראל
מנהל משרד החוץ בפועל מר יוסי גל
חברי הסגל הדיפלומטי הזר והישראלי

גבירותיי ורבותיי,

התכנסנו כאן הערב כדי לציין את יום השנה ה– 30 להסכם השלום בין ישראל לבין הרפובליקה הערבית של מצרים.

כאשר אנו חושבים על השלום עם מצרים עולות לנגד עינינו שתי תמונות.
האחת היא תמונתו של הנשיא המנוח, אנואר סאדאת נוחת בישראל. השנייה היא של ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין ושל הנשיא המנוח, אנואר סאדאת, משלבים ידיים עם נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, בהבטחה לשנות את פני המזרח התיכון.

וזכור לנו גם הד קולו של מנחם בגין כשהוא אומר "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים".

ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים, וחתימת הסכם השלום לאחר ביקור זה, אינם סתם שני רגעים בזמן, שתי הזדמנויות צילום. אלה שתי נקודות ציון רבות חשיבות בתהליך ארוך וממושך.

בפרט היום, מתעוררת אצלי השאלה מה נדרש ממנהיג על מנת לגשר על פערים עמוקים בין אומות, על מנת להושיט יד לשלום, ועל מנת לשלם את המחיר הנדרש, ברמה הלאומית, הטריטוריאלית או מכל בחינה אחרת.

ראשית, עלינו להבין לעומק את המצב השורר בשטח, כפי שהוא, שכן אפילו אם השטח נראה לא אלים ורגוע ונוצרת אשליה שהמצב נוח לכאורה, הוא עלול להידלק לפתע ולהתפוצץ ללא סימנים מוקדמים. מצב נפיץ עלול להתפוצץ ללא התראה מוקדמת ואז אנו עשויים להיות עדים לגילויים קשים של רגשות איבה ושנאה, כפי שקיימים בין עמים שאין ביניהם עדיין יחסי שלום, ובפרט כאשר הסכסוך בין העמים התאפיין בעבר בהתפרצויות של סכסוכים מזוינים.

על המנהיגות לחתור בראש ובראשונה לשלום, וזאת לא כסיסמה ריקה, אלא כשאיפה כנה ואמיתית, ברמה האישית והלאומית. רק לאחר מכן על המנהיג להתבונן לנבכי נפשו ולהבין את המחיר שעל עמו לשלם על מנת לחיות בשלום, ולהבין, ולהפנים, כי מחיר השלום נמוך בהרבה מיתרונות השלום.

עוד הרבה לפני שהשלום זוכה לתמיכה מבית ומחוץ, עוד הרבה בטרם הצלחת השלום מתרגמת למועמדות לפרסי נובל, על המנהיג להתמודד במאבק פנימי בארצו. על המנהיג לגלות נכונות להתעמת עם תומכיו, להסתכן בכך שתומכיו יהפכו ליריביו, להיות נכון להתמודד עם ביקורת, אם כי עליו לעשות כמובן את המרב על מנת לשכנע בצדקת דרכו.

המאבק על השלום הוא קודם כל מאבק פנימי, ויכוחים ואי הסכמות אין פירושם כי העם אינו תומך בשלום או אינו רוצה בשלום; כל עם שואף לשלום.

דברים אלה נכונים אלף מונים לגבי העם בישראל אשר לא ידע רגע של שלווה בארצו לפני הקמת מדינת ישראל או לאחר הקמתה.

המאבק מתחייב משום שלא כולם מאמינים באפשרות השלום, משום שמחירו גבוה מידי, משום שהוא כרוך בסיכונים גדולים.

כל המכשולים הללו הם נימוקים טובים, הגיוניים, משכנעים למי שאינם משוכנעים דיים בעצמם, למי שמוכנים להרים ידיים במאבק על השלום.

באזורינו, לא נוכל להרשות לעצמנו את המותרות של מנהיגות שזנחה את החתירה הבלתי פוסקת לשלום.

למרות שהמראות ההיסטוריים והקולות של הסכם השלום בין ישראל למצרים קשורים בעיקר במנהיגים, הייתי רוצה שנגיע למצב שבו האסוציאציות ש"השלום עם מצרים" מעורר בנו לא תהינה רק של קולות מן העבר. הייתי רוצה שעבור כל ישראלי "שלום עם מצרים" יהיה קשור גם בדימויים של מצרים העכשווית, בזיכרונות של שיחות עם מצרים, בטעמים ובריחות של ארוחות, בקולות ובמראות של אתרים. הייתי רוצה, באותה מידה, כי גם עבור העם המצרי "שלום עם ישראל" יזכיר את תמונות תל אביב וירושלים, ומספרי טלפון של חברים או מכרים בישראל.

למרבית הצער, טרם הגענו אל מטרה נכספת זו.

גבירותיי ורבותיי,

השלום בין ישראל למצרים, מנהיגת העולם הערבי, והיחסים בין שתי המדינות הם בעלי חשיבות אסטרטגית – לשני הצדדים. אני מאמינה בכל ליבי כי למרות קשיים מסוימים שהתעוררו בקשרים בין ישראל למצרים במהלך 30 השנים שחלפו, הקשרים בין המדינות חזקים ויציבים ומדברים בעד עצמם.

יש עדיין מקום לברר ולהשיג מטרות רבות נוספות ביחסים בין המדינות, בפרט בתחום רצונו העז של הציבור בישראל לראות פתיחות של האומה המצרית הגדולה כלפי העם בישראל. אנו שואפים ליחסים ידידותיים, נורמליים ונאותים עם מצרים, יחסים בין שני עמים שכנים, יחסים שישלימו ויוסיפו על היחסים הטובים והידידותיים אשר קיימים בין מנהיגי שתי המדינות ובין הממסדים הרשמיים שלהן.

ברמה האזורית, אין ספק בדבר תפקידה החשוב של מצרים אשר משמשת כציר מרכזי במאמצים להשגת שלום בין ישראל לבין הפלסטינים והעולם הערבי כולו.

גבירותיי ורבותיי,

בסופו של דבר אין כל מקום לספק כי האינטרסים הכוללים המשותפים לישראל ולמצרים גוברים על ההבדלים המפרידים בין שתי המדינות.

עלינו עוד לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה ולמצות את המרב מתוך הפוטנציאל הרב הקיים, לטובת שני העמים ושתי המדינות. מחויבותה של ישראל לשלום עם מצרים היא מחויבות מוחלטת.

אל לנו לשכוח, אפילו לרגע, כי כאשר אנו מביטים לאחור עלינו להיות גאים מאוד במה שהושג, ועם זאת, עלינו לחתור להישגים נוספים בעתיד.

תודה לכם.

שלום, סלאם.