| |
באגף זה התרכז הטיפול באינטרסים של מדינת ישראל במעגל ההתייחסות המיָדי לשכנותיה הערביות ולעולם המוסלמי. תחילתו בחשיבות הרבה שייחסו לתחום זה מחברי ה"קווים", שעיגנו את הפעילות בשתי מחלקות – האחת הייתה אמורה לטפל ביחסים עם ארצות ערב
ועם ארגון הליגה הערבית, והשנייה עם הארצות המוסלמיות במרחב שמצפון אפריקה ועד פקיסטאן ואפגניסטאן. למרות התקוות שנכזבו, המשיך משרד החוץ לשמור על יחידה נפרדת למזרח התיכון, שמדי פעם התנקזו אליה גם נושאים אחרים השייכים למכלול, כמו נושא ירושלים, כנסיות והיחסים הבילטרליים עם תורכיה וקפריסין.
לאחר מלחמת ששת הימים
החלה המחלקה אף לטפל בנושא השטחים, כאשר נציגות משרד החוץ במינהל האזרחי קיבלה מעמד של מחלקה באגף. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים וכינון היחסים הדיפלומטיים
עמה הוקמה באגף מחלקה מרחבית לטיפול ביחסי ישראל עם מדינה זו. הנוכחות הישראלית בלבנון הביאה לפתיחת מחלקה נוספת באגף. בעקבות חתימת הסכם אוסלו הורחבה המסגרת של המחלקה שעסקה במינהל האזרחי ושמה הוסב ל"מחלקה לאוטונומיה", ובהמשך למחלקה לעניינים פלסטיניים. ב-1993 הוקמה גם מחלקה שתעסוק במכלול הרב-צדדי.
אז גם נוספה המילה "שלום" לשם האגף.
חתימת הסכם השלום עם ירדן וכינון היחסים הדיפלומטיים עמה הביאו לפתיחת מחלקת ירדן. כינון הקשרים עם טוניסיה, מרוקו ומאוריטניה הביא לפתיחת מחלקת המגרב, והקשרים עם עומאן וקטאר – לפתיחת מחלקת מדינות המפרץ, אשר כללה את איראן ועיראק.
כיום כולל האגף שש מחלקות.
|
|
| |