יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום זיכרון ממלכתי בישראל, שבו אנו מנציחים את זכרם של ששת המיליונים מאחינו שנרצחו בשואה. אנו מציינים יום זה החל משקיעת החמה בכ"ז בניסן (ערב יום ראשון, 15 לאפריל 2007) ועד לערב היום שלמחרת, בהתאם למסורת היהודית. כל מקומות הבידור והשעשועים ננעלים, ובכל רחבי המדינה נערכים טקסי זיכרון.
העצרות המרכזיות נערכות בערב יום השואה, ובבוקר שלמחרת, במוסד יד ושם בירושלים, ומשודרות בטלוויזיה. העצרת הממלכתית לציון תחילת יום השואה נערכת בהשתתפות הנשיאה בפועל של מדינת ישראל, ראש הממשלה, נכבדים, ניצולי שואה, ילדי ניצולי השואה ובני משפחותיהם, אשר מתכנסים עם הציבור הרחב להשתתף בטקס הזיכרון ביד ושם, שבו מדליקים שש משואות המייצגות את ששת המיליונים שנרצחו. בבוקר שלמחרת, נפתח הטקס ביד ושם בצפירת דומיה בת 2 דקות, שתשמע בכל רחבי ישראל. במהלך הצפירה נפסקת כל מלאכה, הולכי רגל עומדים דום, המכוניות נעצרות בצידי הדרכים וכל אזרחי המדינה עומדים דום ומרכינים ראש לזכר קורבנות השואה.
לאחר מכן, מתמקד הטקס בהנחת זרים לרגלי שש המשואות, בידי נכבדים ונציגי קבוצות וארגונים של ניצולי השואה. טקסי זיכרון נוספים נערכים באתרים נוספים ברחבי ישראל, כגון קיבוץ לוחמי הגטאות, קיבוץ יד מרדכי, וכן בבתי ספר, בסיסי צה"ל, עיריות ומקומות עבודה.
הנושא שנבחר השנה ליום השואה הוא "עדים ועדויות: למען ידעו דור אחרון". כל אחת מעשרות אלפי העדויות של ניצולי השואה, שנכתבו, הוקלטו וצולמו מוסיפה פיסה נוספת של מידע אודות השואה, רסיס נוסף לתמונת האכזריות חסרת הפשרות ורצח העם. העדויות האישיות של ניצולי השואה מחזירות ליהודים את זהותם שנגזלה ומציגות אותם כבני אדם.
דבר הנשיאה בפועל של מדינת ישראל ויושבת ראש הכנסת, גב' דליה איציק
השנה יוקדש יום הזיכרון לשואה ולגבורה לעדים ועדויותיהם "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקמו ויספרו לבניהם" (תהילים ע"ח, ו).
הרשומות והעדויות נאספו ממכתבים, יומנים, ציורים ופתקים שהוחבאו בתקופת השואה, אשר מעידים על הכאב והסבל הנוראיים. הניצולים, שארית הפליטה, חשו בצורך מעיק לתאר את שעבר עליהם בשנים נוראות אלה באירופה, מנקודת מבטם האישית, בפרוזה ובשירה. עדויות ומסמכים אלה, שאין שיעור לערכם, מעניקים לנו יכולת להבין את שעבר על בני עמינו בשנים נוראות אלה, שבהן איבד שליש מבניו.
עלינו ללמוד שני לקחים עיקריים מההיסטוריה של השואה. הראשון, שיש צורך חיוני וקיומי במדינה יהודית חזקה. כפי שהכריזו מייסדי מדינת ישראל בהכרזת העצמאות, השואה מוכיחה בבירור את הצורך בהקמה מחודשת של מדינה עצמאית לעם היהודי אשר תשמש לו כבית לאומי. ואכן, מדינת ישראל שהוקמה רק 18 חודשים לאחר שהשואה הסתיימה, היא הערבות הטובה ביותר לכך שהשואה לא תחזור פעם נוספת. במדינת ישראל החדשה הקמנו מחדש, ביחד עם ניצולי השואה, את "סכת דוד הנפלת" (כנבואת עמוס), הקמנו מדינה יהודית ודמוקרטית המחויבת לחירות וכבוד האדם. וזהו הלקח השני שלמדנו מהשואה. עלינו כמדינה להעניק לכל אדם את הגנת המדינה ואת זכויות האדם הבסיסיות, ללא הבדל גזע, דת ומין, עלינו לחתור לחיסול הגזענות והאנטישמיות, על כל צורותיהן, בכל רחבי העולם. עקרונות אלה כולם הם חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה עליה מושתתת מדינת ישראל.
כשאנו מביטים לאחור וסוקרים את הישגיה של מדינת היהודים בחמישים ותשע שנות קיומה, ליבנו מתמלא גאווה. כאשר אנו סוקרים את הדרך שעברנו, דרך שנסללה במלחמות ומאבקי קיום שלא חדלו ולא פסקו מאז השואה, אנו יכולים לשאוב ממנה כח ועידוד ואולם אף מעט נחמה.
ביום השואה, נזכור במדינת ישראל ובקהילות היהודיות בכל רחבי העולם ש"לכל איש יש שם". נזכור שרבים מקורבנות השואה נרצחו מבלי שהותירו אחריהם קרוב או חבר שיוכל להעיד על זכרם. מחובתנו הלאומית, ומחובתו האישית של כל אחד מאתנו, לזכור כל אחד מבני עמנו שמת על קידוש השם בשואה. יהי זכרם ברוך, ומי ייתן ולא ישכחו לעד