11 דקות אחרי הכרזת העצמאות של ישראל ב-14 למאי 1948 הנשיא האמריקאי הארי ס. טרומן העניק הכרה למדינה החדשה. פעולה זו ציינה את תחילת היחסים המבוססים על ערכים משותפים המאופיינים בידידות עמוקה וכבוד הדדי. שתי המדינות הן דמוקרטיות נמרצות שהמערכות המדיניות והמשפטיות שלהן מעוגנות במסורת ליברלית; שתיהן החלו כחברה של חלוצים ושתיהן עדיין קולטות ומשלבות מהגרים חדשים. לעתים שתי המדינות "הסכימו שלא להסכים" ויישבו את חילוקי הדעות ביניהם כידידות ובעלות ברית.
בה בעת שארצות הברית החלה לפתח את היחסים הדיפלומטיים והמדיניים עם ישראל היא הצטרפה גם למדינות מערביות אחרות בחרם על הנשק למזרח התיכון בהאמינה כי על ידי כך המתיחות באזור תפחת באופן משמעותי. אחרי 1952 החיפוש של ממשל אייזנהאור אחר סיוע ערבי לאמנת בטחון במזרח התיכון בישר על שינוי רדיקלי במדיניות ההעדפה של ממשל טרומן כלפי ישראל. היחסים בין וושינגטון וירושלים חזרו להיות קרובים יותר בסוף שנות החמישים עם ההתפכחות האמריקאית מאשלית המדיניות של נשיא מצרים ג'מאל עבדול נאצר. בתקופת שלטון קנדי המדיניות האמריקאית הקודמת של סיוע צבאי שונתה עם הסרת החרם הקיים.
מאז החלק השני של שלטון ג'ונסון בסוף שנות השישים הדיפלומטיה האמריקאית מבוססת על המחוייבות לזכות הקיום של ישראל בגבולות מוכרים ובטוחים אשר יושגו באמצעות משא ומתן ישיר עם השכנות הערביות שלה.
בהאמינה כי ישראל חזקה היא תנאי בל יעבור להשגת שלום באזור מחוייבת ארצות הברית לשמור על יתרונה האיכותי של ישראל על צבאות ערב. במהלך שלטון ניקסון וקארטר היא סייעה בסיכום הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים וישראל וסוריה (1973-74), הסכם קמפ דייויד (1978) והסכם השלום בין מצרים וישראל.
בתקופת ממשל רייגן היחסים לא רק פרחו אלא אף מולאו בתוכן מוחשי ורשמי. בנוסף להתחייבויות הקודמות נחתמו מזכרי הבנות (1981,1988) שכיננו את הבסיס להקמת גופי תכנון וייעוץ משותפים אשר הביאו להסדרים מעשיים הן במישור הצבאי והן במישור האזרחי. מסגרת זו של שיתוף פעולה הדדי נערכה לאחר מכן במזכר מורחב (1988).
ממשל בוש הראשון תמך ביזמת השלום הישראלית (1989) ובועידת השלום במדריד (1991) שהובילה לכינוס שיחות השלום בוושינגטון.
לממשל קלינטון היה תפקיד מרכזי בתהליך השלום במזרח התיכון, בפעילות התומכת בהסכמים בין ישראל לפלשתינאים, חוזה שלום עם ירדן, משא ומתן עם סוריה ובמאמצים לקידום שיתוף פעולה אזורי כולל סיום החרם הערבי. כדי להבטיח את היתרון האיכותי של ישראל הוא ראה עצמו מחויב למזער את הסיכון הבטחוני שעשוי להיגרם לישראל תוך החיפוש אחר השלום.
ממשל ג'ורג' וו. בוש נקט במספר אמצעים חשובים כדי לתמוך במלחמתה של ישראל בטרור וישראל תומכת בחזון של הנשיא בוש להשגת שלום.
יחסי הידידות העמוקים והמתמשכים בין ישראל וארצות הברית הוגדרו על ידי הממשלים האמריקאים השונים במונחים הנעים מהשמירה על ישראל כ'אמונה בסיסית' של מדיניות החוץ האמריקאית, עם הדגשה על 'יחסים מיוחדים' בין שני העמים עד להצהרה על 'מחוייבות אמריקאית' לישראל. בתחילת שנות השמונים נחשבה ישראל על ידי ארצות הברית כ'נכס אסטרטגי' וצויינה כך (1987) בחקיקה שנחקקה שנה קודם כ'בעל הברית הראשי שאינו נאט"ו'.
התמיכה של הקונגרס בישראל היא דו מפלגתית. תמיכה בסיוע צבאי שנתי, תהליך השלום והמאבק של ישראל במעשי הטרור היו חלק בולט מהתחייבות הקונגרס לידידות ארצות הברית וישראל כמו גם קבלת החוק (1995) המכיר בירושלים כעיר הבירה המאוחדת של ישראל הקורא לקביעת שגרירות ארצות הברית בירושלים. ה'יחסים המיוחדים' כוללים אסטרטגיות פוליטיות וכלכליות משותפות ונושאים דיפלומטיים משותפים.
ישראל קיבלה עד כה 2.6 ביליון דולר לשנה כתמיכה כלכלית ובטחונית (התמיכה הכלכלית הופחתה כל שנה ב-120 מיליון דולר והתמיכה הצבאית הופחתה ב-60 מיליון דולר כל שנה עד שנת 2008. לאחר מכן תקבל ישראל סכום כולל של 2.4 מיליון דולר כתמיכה צבאית). מסחר הגומלין השתפר לאור הסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית וישראל (1985).
מספר גדל והולך של מיזמים המשותפים הנתמכים על ידי ישראל והתעשיה האמריקאית הוקמו ומספר מדינות אמריקניות התקשרו עם ישראל בהסכמי 'מדינה אל מדינה' הכורכים פעילויות בטווח הנע מתרבות לחקלאות.
ארצות הברית עומדת בדרך כלל לצידה של ישראל בפורומים בינלאומיים, עומדת בפרץ כדי למנוע ניסיונות באו"ם ובגופים דומים להעביר החלטות אנטי ישראליות. שתי המדינות משתפות פעולה בהחלפת מידע מודיעיני וצבאי לתועלת המשותפת שלהן כמו גם המלחמה נגד הטרור הבינלאומי והמסע נגד סמים. ידידות ארצות הברית וישראל מחוזקת על ידי קהילה יהודית תומכת וחלקים רחבים של החברה האמריקאית.