בדרכו של ישו

ד"ר רוני קדמי

ארץ ישראל מכונה ארץ הקודש הן בתרבות היהודית והן בנוצרית (Terra sancta). המילה קודש נובעת מן הקשר לאדם קדוש, ספר קדוש ואנשים קדושים.

החל מהמאה ה-2 לספירה מגיעים מאמינים נוצרים למולדתו של ישו לביקור רוחני במקומות המוזכרים בכתבי הקודש. מבקרים אלה נקראו עולי רגל (pilgrims) ומסעם - עלייה לרגל (pilgrimage).
עם זאת, המונח "ארץ הקודש" לא היה קיים בנצרות לפני מלכותו של הקיסר קונסטנטין הגדול
(274-337 לספירה) שהעלה את הנצרות ממעמד של דת נרדפת למעמד של דת מותרת באימפריה (האדיקט של מילאנו בשנת 313).
על פי המסורת אמו, הלנה, הייתה זו שמצאה את מקום צליבתו של ישו, את הצלב שעליו נפח נשמתו ואת קברו הריק בסמוך. קונסטנטין הקים באתרים אלה מתחם ובו בזיליקת המרטיריום, אטריום ורוטונדה בשם אנסתזיס (מיוונית: תחייה). כמו כן הוא בנה כנסייה מעל מערת הולדתו של ישו בבית לחם (כנסיית המולד). כנסייה נוספת נבנתה בהר הזיתים מעל מקום עלייתו של ישו לשמים.

מפעלי בנייה אלו האיצו את תהליך הזיהוי של המאמינים את המקומות הקדושים להם בארץ זו. מלאכת הזיהוי נעשתה על ידי קיסרים ואנשי חצרותיהם, אנשי כנסייה ועולי רגל. אלה מיפו את המקומות בטקסטים דתיים, בכרוניקות, בליטורגיה, כמו גם במפות גיאוגרפיות. המבנים שנבנו במקומות אלה נועדו להפוך את המונח 'מקום קדוש' לאתר נצחי שיאזכר את דרכו של ישו והקדושים, בהתאם למסופר בכתבי הקודש הקאנוניים. הטקסים שגובשו ונערכו במקומות אלה חיזקו את מעמד קדושתם.

מפעלי הבנייה שנבנו בארץ הקודש, כמו גם השרידים הקדושים שנמצאו תרמו רבות לפולחן הקדושים שהיה והינו חלק בלתי נפרד מהתרבות הנוצרית. השרידים הקדושים הובנו כמקור לכוח אלוהי: ביכולתם לשמש כמתווכים בין המאמין לאל, כמו גם לחולל נסים בעיקר של ריפוי.

מנהג העלייה לרגל היה, למעשה, פרויקט כלכלי ורוחני כאחד למאמינים. כשהתנאים הביטחוניים, הכלכליים והפוליטיים לא אפשרו את מסעם, פותחו נתיבים אחרים לעלייה למקומות קדושים באירופה כתחליף לארצו של ישו.

על פי כתבי הקודש הקאנונים ישו נולד, חי ופעל בישראל, מלבד פעמים בודדות בהם יצא לירדן, לגדה המערבית וללבנון.

ציוני דרך עיקריים בחייו של ישו

הבשורה למריה (לוקס, א' 26-38): המלאך גבריאל מודיע בנצרת למריה, בתולה המאורסת ליוסף, שהיא עתידה ללדת בן מרוח הקודש, ישוע שמו. במקום נבנתה כנסייה המציינת את המאורע.

מריה מבקרת את אלישבע (לוקס, א', 39-56): לאחר שקיבלה את הבשורה שהיא עתידה ללדת בן, ביקרה מריה את אלישבע ההרה עם מי שעתיד להיות יוחנן המטביל. במקום הביקור בעין כרם -ירושלים נבנתה כנסייה.

הולדת ישו (מתי, א', 18-25): ישו נולד בבית-לחם, אליה הגיעו הוריו במסגרת מפקד האוכלוסין. כנסיית המולד בבית-לחם נבנתה במקור על ידי קונסטנטין מעל המערה שבה, לפי המסורת, נולד ישו.

טבילתו של ישו (מרקוס א', 9): ישו הוטבל על ידי יוחנן המטביל בנהר הירדן. מקום הטבילה שנוי במחלוקת. לפי המסורת, מקום הטבילה נמצא בביתניה שבירדן. מדינת ישראל הקימה בשנת 1981 אתר טבילה מיוחד מהצד הישראלי של הירדן, שהיווה תחליף ומכונה אתר ירדנית.

בחירת השליחים (מתי, ד', 18): ראשוני השליחים אליהם קרא ישו היו דייגים (שמעון = פטרוס, אנדרי, יעקב בן זבדי ויוחנן בן זבדי.) "בואו אחרי ואעשה אתכם דייגי אדם". הם דגו בכינרת באותה עת. בשנת 1986 התגלתה ספינה המתוארכת לשנת 50-70 לספירה. ספינה זו מהווה דגם מייצג לסוג הסירות ששימשו לדיג ולהובלת אנשים וסחורות בתקופתו של ישו.

ההשתנות של ישו - הטרנספיגורציה (מתי י"ז, 1-13) - בהר תבור, השתנה ישו לעיני תלמידיו פטרוס, יעקב ויוחנן. פניו זהרו כשמש ובגדיו הלבינו. משה ואליהו הופיעו גם כן בסצנה זו. במקום נבנתה כנסייה לאזכור המאורע.

הכניסה לירושלים (יוחנן י"ב, 12-19): ישו הגיע לירושלים בימיו האחרונים כשהוא רכוב על עיר והתקבל על ידי קהל גדול של מעריצים המצויד בכפות תמרים לאות כבוד. ביום ראשון שלפני הפסחא מציינים את האירוע בתהלוכה בה אוחזים המאמינים בכפות תמרים.

הסעודה האחרונה (מרקוס י"ד 12-26): בערב פסח ערכו ישו ותלמידיו את סעודתם האחרונה שבה בישר להם כי אחד מהם יסגיר אותו לשלטונות. סעודה חשובה זו היוותה את המקור לסקרמנט האוקריסטייה המדמה את היין ששתו לדמו, ואת הלחם שאכלו לבשרו. על פי המסורת חדר הסעודה האחרונה נמצא בהר ציון בירושלים.

הייסורים בגת שמנים (מתי, כ"ו, 36-45): לאחר הסעודה האחרונה הגיעו ישו ותלמידיו לגן הנקרא גת שמנים. למרות שביקש מהם להישאר ערים בזמן שהתפלל, הם נרדמו. לאחר שישו הוסגר על ידי יהודה איש קריות, הם ברחו מן המקום. במקום נבנתה כנסיית "כל העמים" הפרנציסקאנית.

הפסיון של ישו:  לאחר שישו הובא לפני הסנהדרין, הוא הובל למשפט בפני הנציב הרומי פונטיוס פלטוס ונידון לצליבה (מתי כ"ז, 1-31). במקום נבנתה ב-1920 כנסיית ההלקאה.
האירועים שישו עבר בין הסגרתו ועד לצליבתו נקראים הפסיון (מלטינית passus =לסבול). הדרך שעבר ישו כשהוא נושא את הצלב למין חריצת דינו ועד לצליבתו וקבורתו נקראת ויה דולורוזה.
בדרך זו כוללת 14 תחנות. חמש התחנות האחרונות במסע נמצאות בכנסיית הקבר.
ישו נצלב במקום שנקרא גוגולתא (מתי כ"ז, 33). לאחר שלוש שעות נפח את נשמתו. סלע הנחשב כשייך לגולגותא (מקום הגולגולת של אדם) נמצא כיום בתוך כנסיית הקבר.

קבורתו של ישו (מתי, כ"ז, 57-61): גופתו של ישו הונחה בקבר החצוב בסלע. לאחר שלושה ימים קם לתחייה. כנסיית הקבר נבנתה מעל קברו במאה ה-4 לספירה על ידי הקיסר הרומי קונסטנטין הגדול.

עלייתו של ישו השמיימה (מרקוס ט"ז, 19): לאחר חזרתו של ישו לאדמה, הוא נלקח חזרה לשמים. על פי המסורת מאורע זה התרחש בהר הזיתים ובמקום נבנתה כנסיית העלייה לשמיים.

הנסים העיקריים של ישו

הפיכת מים ליין - הנס הראשון של ישו )יוחנן ב', 1-11) :התרחש בקאנה (המזוהה כיום עם כפר קאנה). במקום נבנתה כנסיית החתונה הפרנציסקאנית.

נס הלחם והדגים (מתי י"ד, 13-21): ישו האכיל 5,000 איש מכמות קטנה של לחם ודגים. במקום בו על פי המסורת התרחש הנס (טבחה) נבנתה כנסייה בנדיקטינית - כנסיית הלחם והדגים.

הליכה על המים (מרקוס ו', 45-52): ישו הילך על פני המים לעיני תלמידיו. המאורע התרחש בכנרת.

תחיית אלעזר (יוחנן י"א, 1-44): ישו מקים לתחייה אדם ארבעה ימים לאחר מותו וקבורתו. בבית עניה נמצא על פי המסורת קברו של אלעזר. במקום נבנתה כנסייה פרנציסקאנית על שם אלעזר הקדוש.

דרשותיו העיקריות של ישו

הדרשה על ההר (מתי ה', 1-48) ישו נשא דרשה בפני מאמיניו על ההר. בנאום זה מגולמים רבים מעקרונות הדת הנוצרית. בדרשה זו מופיעים פתגמים הנמצאים בשימוש עד היום, ביניהם: הטיית הלחי השנייה במקום "שן תחת שן", אהבו את אויביכם, עין תחת עין ועוד. שמונת הפסוקים הראשונים של הדרשה מתחילים במילה "אשרי", ולפיכך ההר עליו נשא ישו את הדרשה מכונה הר האושר. יש המזהים את ההר עם הר נחום. בראש ההר נבנתה כנסייה פרנציסקאנית (1936-1938).

אין נביא בעירו (מתי י"ג, 53-58): ישו הטיף בבית הכנסת בעיר הולדתו נצרת על כך שפעילותו של הוגה דעות אינן זוכות להכרה בעירו. הוא עורר זעמו של הקהל שניסה להפילו מצוק. על פי המסורת צוק זה נמצא בהר קדומים סמוך לנצרת.