מאת הרב דוד רוזן
לביקורו ההיסטורי של האפיפיור בשנת 2000 בישראל ובאזור היו היבטים רבים. מעבר לעלייה לרגל האישית שערך, ניסה ביקורו לאשש ולחזק את נוכחות הנוצרית בארץ הקודש. סוגיות הנוגעות ליחסים תוך-נוצריים וליחסי נוצרים-מוסלמים עלו על הפרק, וכן משאלתו של האפיפיור לקדם את תהליך השלום, הביאה בחשבון, מצדה, את האינטרסים הלאומיים, השאיפות והטענות השונות של הצדדים המעורבים.
אולם, אין שמץ של ספק כי ההיבט הקתולי-יהודי בביקור היה עמוד תווך מרכזי בכוונותיו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני וכמובן שהוצג בהתאם באמצעי התקשורת העולמיים. בהקשר זה בייחוד, היינו עדים למיומנותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בניצול התמונה החזותית בה השתמש באופן כה יעיל במהלך כל תקופת כהונתו. אין בכך להפחית במאום מתוכנן או מחשיבותן של אמירותיו ושל מסמכים מהוותיקן אליהם אתייחס בהמשך, אלא להבהיר שיוחנן פאולוס השני הבין שהתמונה החזותית מאפשרת להעביר את המסר בהיקף וממדים גדולים לאין ערוך. וכך, כאשר ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא ב-1986, רוב דבריו היו חזרה על מה שנאמר בעבר. אף על פי כן, כאשר הם "נראו", הם גם "נשמעו" ברחבי העולם כפי שלא נשמעו מעולם.
בדומה, ההתנערות מאנטישמיות, אותה גינה שוב ושוב כחטא נגד אלהים ואדם; הזדהותו עם סבלם של היהודים, בייחוד בשואה; הבעת החרטה על מעשי האיבה והאלימות של הנוצרים כלפי יהודים; הבנתו את משמעותה של ישראל לעם היהודי ומכאן, את החשיבות שיש לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין הכס הקדוש ומדינת ישראל בהקשר של פיוס קתולי עם העם היהודי; כל אלה נאמרו ונעשו זמן רב לפני ביקור האפיפיור בישראל.
ברם, התמונות המראות את האפיפיור ב"יד ושם" ובכותל המערבי, וכמו כן קבלות הפנים הממלכתיות בנמל התעופה בן גוריון ובמשכן הנשיא, המחישו לעולם כולו את המציאות של מהפכה מרשימה זו בחינוך ובעמדות הקתוליים כלפי העם היהודי כפי שלא היה מעולם.
ראויה לציון במיוחד היתה ההשפעה של תמונות אלה ואחרות על האוכלוסייה בישראל. ישראלים יהודים אינם חיים בסביבה נוצרית ואינם פוגשים בנוצרים באופן תדיר. גם כאשר הם יוצאים אל מחוץ לגבולות הארץ, מפגשיהם מתקיימים בצורה מכרעת עם גויים כשלעצמם, לא עם נוצרים. מכיון שהנצרות למעשה לא רלוונטית לרובם המכריע, הדימויים שהם נושאים עימם שאובים בעיקרם מהעבר הטראגי. בדיוק מהסיבה שהישראלים ידעו כה מעט אודות השינויים שחלו בשלושים וחמש השנה האחרונות, הם נדהמו לגלות, באמצעות ביקור האפיפיור, שלא רק שהכנסייה הקתולית איננה עוינת עוד כלפי היהודים, היא אף משחרת ליחסים חיוביים ורוחשי כבוד עם העם אותו תיאר יוחנן פאולוס השני כ"האחים המבוגרים האהובים (של הכנסייה) לברית המקורית אשר מעולם לא ננטשו על-ידי אלהים."
מציאות זו, אותה גילו רוב הישראלים רק כתוצאה מביקור האפיפיור, היא כמובן תוצר של מהפכה מרשימה בעמדות ובחינוך הקתוליים. במהלך ההיסטוריה, הנצרות הציגה את היהודים כדחויי האלהים, שהוחלפו בכנסייה ונענשו בסבל ונדודים על אי-יכולתם להכיר בטענת האמונה הנוצרית. גישה זו הייתה הבסיס ליחסה העוין של הכנסייה הקתולית, לעצם רעיון שיבת העם היהודי למולדתו, ארץ אבותיו ולהשבת ריבונותו עליה.
בעוד שלרוח המחקר האקדמי המודרני היתה יד במגמות החדשות כבר בחלק הראשון של המאה, לקראת הערכה מחודשת של ההוראה הקתולית בנוגע ליהודים, היו אלה השפעת השואה והתחייבותו האישית של האפיפיור יוחנן ה-23 שהובילו לניתוק המרחיק-לכת מתיאולוגיה ישנה זו. זה האחרון ודאי הושפע הן מחוויותיו במלחמת העולם השנייה והן ממפגשיו הפרטיים עם ז'ול אייזק.
בהתאם, היה זה אחד הנושאים המרכזיים אליהם ביקש יוחנן ה-23 להתייחס, בין היתר, כאשר כינס את מועצת הוותיקן האקומנית השנייה. כתוצאה מכך, הופץ רשמית ב-1965 המסמך הידוע כ-Nostra aetate [לטינית, "בזמננו"] אשר דחה בפסקנות את "הוראת הזילות" כלפי העם היהודי ופתח בחגיגיות את "המהפכה החיובית" בהוראה הכנסייתית לגבי העם היהודי והיהדות, שנמשכת כבר יותר משלושים שנה. במסמך זה, דחתה הכנסייה את מושג האחריות היהודית הקולקטיבית והמתמשכת למותו של ישו; איששה את הברית האלוהית עם העם היהודי כנצחית ורצופה וגינתה את האנטישמיות.
מאז Nostra aetate, הוותיקן, ובייחוד האפיפיור יוחנן פאולוס השני שעמד בראשו, העמיק את תהליך הפיוס הקתולי עם העם היהודי, אישש קשר מיוחד עמו וגינה אנטישמיות בצורה חד-משמעית. בשנת 1990, האפיפיור אף אישר את ההצהרה בה יצא בפראג הקרדינל קאסידי, נשיא ועדת הוותיקן לקשרי דת עם היהודים, לפיה "העובדה כי האנטישמיות מצאה את מקומה במחשבה ובהוראה הנוצרית, תובעת [מהנצרות] חזרה בתשובה (חרטה)". באותה שנה ממש, כאשר קיבל את השגריר הראשון של גרמניה המאוחדת, אמר האפיפיור יוחנן פאולוס השני כי "עבור הנוצרים, על המעמסה הכבדה של האשמה על רצח העם היהודי לשמש כקריאה תמידית לחרטה; כך, נוכל להתגבר על האנטישמיות על כל צורותיה ולייסד יחסים מחודשים עם העם בן-משפחתנו לברית הישנה".
בין ציוני הדרך הראויים לאזכור מאז Nostra aetate נמנים מסמך "הקווים המנחים" משנת 1975, אשר הוסיף פירוט נרחב על זה הקודם, וכן מסמך הנקרא "הקשר המשותף: נוצרים ויהודים – הערות להטפה ולהוראה", אשר הוצא לאור בשנת 1985 על-ידי ועדת האפיפיור ליחסי דת עם היהודים. בה הוכרה, לראשונה במסמך רשמי של הוותיקן, חשיבותה של מדינת ישראל לעם היהודי ולזהותו העצמית. אכן, האפיפיור יוחנן פאולוס השני כבר הראה את הכרתו-שלו במרכזיותה של ישראל לעם היהודי במכתב הרשמי "רדמפטיוניס אנו" ["שנת הגאולה"] (20 באפריל, 1984) ובדומה, בנאומו אל מנהיגי הקהילה היהודית במיאמי (11 בספטמבר, 1987) כשהצהיר כי "...לאחר ההשמדה הטראגית בשואה, פתח העם היהודי בתקופה חדשה בהיסטוריה שלו. עומדת לו הזכות למולדת, כמו לכל עם אזרחי, בהתאם לחוק הבינלאומי [אותו אנו מבקשים] עבור העם היהודי החי במדינת ישראל...." בשנת 1994 (בראיון שפורסם בכתב העת Parade), הוא הצהיר כי "יש להבין שהיהודים, שבמשך אלפי שנים היו פזורים בין עמי העולם, החליטו לשוב לארץ אבותיהם. זוהי זכותם!"
בהתאם, נרמול היחסים בין הכס הקדוש ומדינת ישראל התבקש מאוד מבחינה הגיונית כתוצאה הטבעית של שינויים מרחיקי-לכת אלה בתיאולוגיה ובגישות. יתרה מזו, לאורך שנים רבות לפני כינון הקשרים הדיפלומטיים, הצהיר הכס הקדוש מפורשות כי אין כל מכשול תיאולוגי לנרמול מלא של יחסיו עם מדינת ישראל.
אולם, מה שעיכב את הוותיקן בהקשר זה היתה העובדה שלכנסייה היו קהילות, מוסדות ונכסים במדינות ערביות ובמדינות מוסלמיות שונות, ובשל כך היא חששה מהתנגדות לכל נסיון פיוס עם ישראל.
תהליך השלום במזרח התיכון שהחל לאחר מלחמת המפרץ ב-1991, פתח אפשרויות חדשות ליחסים הדדיים. במסיבת עיתונאים בה הוכרז כינון הוועדה הדו-צדדית הקבועה בין הכס הקדוש ומדינת ישראל בקיץ 1992, אמר דובר הוותיקן, ג'ואכין נבארו-ואלז, בתגובה לשאלה, "הערבים, כולל הפלסטינים, מדברים עם הישראלים; למה אנחנו לא?" בהתאם, מאז נמוג החשש מהתנגדות ערבית ולוותיקן היו סיבות רבות וטובות לרצות לקדם יחסים רשמיים עם ישראל. מלבד הצהרתו הכנה כי אין יותר מחסומים תיאולוגיים בדרך לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מדינת ישראל, רצה הכס הקדוש נציגות משלו במשא ומתן על עתיד האזור בנושאים המשפיעים על האינטרסים שלו, כגון ירושלים, וכן לקדם את האינטרסים של קהילותיו בארץ הקודש. המשא ומתן של הוועדה הדו-צדדית נשאו פרי בצורת חתימת ההסכם בין מדינת ישראל והכס הקדוש בסוף שנת 1993, שהוביל לחילופי שגרירים בין המדינות. דבר זה קודם במידה נכבדת בזכות הסמכות האישית שהעניק האפיפיור יוחנן פאולוס השני להבטחת הצלחתו של משא ומתן זה, מתוך הכרה בחשיבותו לפיוס קתולי-יהודי, כמצוין בהקדמה להסכם עצמו.
בעוד שמשמעות כל האמור לעיל היא עידן חדש של דו-שיח בין ישראל והוותיקן, תפקדה כבר ועדת קישור יהודית-קתולית (ILC) במשך שניים וחצי עשורים קודם לכן. השותפים היהודים שמו להם כמטרה עיקרית במסגרת זאת לפעול להחדרת השינויים בתיאולוגיה הקתולית וליישומם באופן גלובלי במדיניות ובתכניות ההוראה הקתוליות, מתוך מאבק באנטי-יהודיות ובאנטישמיות. הם גם ראו זאת כאחריותם להדגיש לכס הקדוש את החשיבות שבכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מדינת ישראל עבור היחסים הקתוליים-יהודים עצמם. מלבד זאת, התמקד הדו-שיח גם בצורך לקדם הבנה הדדית ושיתוף פעולה למען ערכים משותפים. בהתאם, התייחסו פגישות ועדת הקישור לנושאים שונים כגון: משפחה, קדושת חי האדם וסוגיות באקולוגיה ובאיכות הסביבה.
כינונם של יחסים דו-צדדיים מלאים בין ישראל והכס הקדוש ועמדתו החד-משמעית של האחרון נגד האנטישמיות היו, במובנים רבים, פרי הדו-שיח הזה, אף אם קידומם הסתייע בידי התפתחויות בינלאומיות.
עבור אלה שלא ידעו מאום או ידעו מעט מאוד אודות מידת התקדמותו של הדו-שיח הקתולי-יהודי במהלך שלושה וחצי העשורים האחרונים, במיוחד בארה"ב, פקח ביקורו של האפיפיור את עיניהם למציאות חדשה. לאלה המעורים בענייני הדו-שיח והצופים בו בעין בלתי-משוחדת, היווה ביקור האפיפיור אישור ותמיכה למה שהתרחש וממשיך להתרחש.
ללא ספק, ההשפעה המוזכרת לעיל של הביקור על החברה הישראלית תסייע לקדם הבנה ותמיכה ישראלית רבה יותר לדו-שיח. ראיה לכך כבר ניתנה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך שהופץ לבתי הספר בישראל בעקבות ביקור האפיפיור, שעודד דיון בשינויים ביחסים נוצריים-יהודים יחד עם טקסטים רלוונטיים קלאסיים ומודרניים. ראוי לציין כי ביוזמת האפיפיור, כונן הוותיקן ועדה דו-צדדית לדו-שיח עם הרבנות הראשית לישראל, דבר המשקף יחסים חדשים בין ממסדים דתיים אלה.
כפי שציין ראש הממשלה דאז אהוד ברק בהערותיו לאפיפיור ב"יד ושם", אין זה אפשרי לשים את העבר מאחורינו בן לילה. ללא ספק, נותרו בעינם לא רק ההבדלים התיאולוגיים העמוקים המפרידים בין שתי קהילות המאמינים, אלא גם חילוקי דעות בנוגע לזיכרון היסטורי ופירוש העבר. למרות זאת, אנו ללא עוררין מצויים בפתחו של עידן חדש ביחסים קתוליים-יהודים בו ייתפס ביקורו של יוחנן פאולוס השני כציון דרך שאין ערוך לו לאורך מסע זה של פיוס ושיתוף פעולה פורה.
הרב דוד רוזן עומד בראש המחלקה לענייני דת של הוועד היהודי אמריקאי (AJC). הוא משמש כנשיא המועצה היהודית הבינלאומית ליחסים בין-דתיים (IJCIC) וכיועץ של כבוד לרבנות הראשית לישראל בעניינים בין-דתיים.