פעילות בין-דתית בישראל

רובין טווייט

הרקע

החתירה להבנה בין הדתות השונות היא תופעה חדשה יחסית. בכל תקופה היו אנשים ונשים שהבינו את הצורך לכבד את בני הדתות האחרות וללמוד מהם. אך טיפוסיים יותר הם דווקא יחס כמו זה שהעניקו הצלבנים ליהודים ולמוסלמים; זוועתם של המיסיונרים הנוצרים בהודו לנוכח הקישוטים החיצוניים של האמונה ההינדית או האנימיזם; חרדתם של הברהמינים שאפילו עמידה בצלו של בן דת או קסטה אחרת היא בגדר זיהום; הקריאה לג'יהאד נגד הכופרים בקרב המוסלמים; או זעמם של יהודים אורתודוכסים לנוכח תופעת הנישואים בין יהודים ללא יהודים. בתולדות המין האנושי, דומה שבמקרים רבים עש באמונה דתית יותר כוח להפריד מאשר לאחד.

התנועה הבין-דתית הבינלאומית, שקיימת כבר מזה מאה שנה לערך, היא תגובה לתחושה שהדת תמיד טומנת בחובה את זרעי הפירוד והמחלוקת. היא חבה את קיומה להכרה בקרב מנהיגים דתיים רבים, בכך שכל הדתות הגדולות חולקות גרעין משותף של עקרונות בסיסיים חיוביים המתייחסים אל טבעו של האדם וקשריו עם אלוהיו וכי עדיף למצוא את ההקבלות בין הדתות מאשר לטעון להבנה בלעדית של האמת העילאית. במהלך המאה ה-20 החלו יותר ויותר אנשים להסכים עם דבריו של סוואמי ויווקנאנדה, מחלוצי התנועה הבין-דתית, שהצהיר ב-1893 כי "אין הכוונה כי הנוצרי יהפוך להינדי או לבודהיסט, אף לא שההינדי או הבודהיסט יהפכו לנוצרים. אלא חייבת כל דת  לספוג את רוחן של האחרות ועם זאת לשמר את עצמיותה ולצמוח בהתאם לחוקי הצמיחה של עצמה... קדושה, טוהר וגמילות חסדים אינם רכושה הבלעדי של שום כנסייה בעולם, כל מערכת הקימה מתוכה גברים ונשים בעלי הסגולות הנעלות ביותר."

החיפוש אחר מכנה משותף בין דתות העולם הוא בעל השלכות לא רק על הפרט, כי אם על החברה האנושית בכללותה, בייחוד באזורים שבהם סכסוכים הם עניין מושרש. כפי שטען פרופ' היזקיאס אספה, ראש יוזמת השלום של ניירובי, "יש שפע של עקרונות וערכים משותפים בדתות ובאמונות רבות ואלה יכולים לחזק זה את זה במאבקם ובחתירתם לשלום בעולמנו רב המצוקות."

אלא שהתקדמותה של תנועה זו למען הבנה וסובלנות ספגה מהלומה קשה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הרס מגדלי התאומים בניו-יורק בידי קיצונים מוסלמים סימן את תחילתה של תקופה שבה התהדק הקשר בין פוליטיקה לבין דת בכל העולם, ביתר שאת יותר מאשר בכל מאות השנים שקדמו לאירוע זה. הטינה בקרב האומות הנחשלות, רבות מהן מוסלמיות, לנוכח השליטה של ארצות הברית ואירופה, חברה לתחיית האמונה הדתית הפונדמנטליסטית בקרב מוסלמים ונוצרים כאחד ויצרה מצב שבו רואים כעת רבים מכל קהילה את הזולת או את 'האחר' כאויבם. הסכסוך הישראלי פלסטיני שנראה בלתי פתיר, המציב יהודים מול מוסלמים, לצד מעורבות אמריקה ובריטניה בסכסוכים במדינות מוסלמיות כמו עיראק ואפגניסטן – אלה רק מוסיפים שמן למדורה.

ההתפתחויות השליליות הללו השפיעו ישירות על המזרח התיכון הניצב בעין הסערה. אפילו לפני כן הייתה ההיסטוריה של אזור זה, לכל הפחות במאה השנים האחרונות, ידועה בצמיחת הסבלנות וההבנה בין האמונות השונות. בישראל, הקשר ההדוק והסוער של שלוש הדתות המונותיאיסטיות לאזור שבו שלטה כל אחת מהן בזמנה ואשר בניהן ממשיכים לשכון בו, מקשה מאוד על אלה המאמינים בערכה של פעילות בין-דתית.

התפתחותן של שתי מגמות עולמיות מובחנות בקרב מנהיגים דתיים וצאן מרעיתם עומדת במרכז הדיונים בכינוסים בין-דתיים כמו למשל כינוסי ה-World Assembly המתקיימים אחת לארבע שנים, של הארגון הלא ממשלתי 'דתות למען שלום' (לשעבר 'הוועידה העולמית לדת ולשלום').

את אחת מהמגמות הללו אפשר לתאר במילה 'בין-דתית' במשמעות של הכרה בתקפות של כל המסורות הדתיות החשובות ובצורך לכבד זו את זו ולפעול יחד. ההיבטים החיוביים של גישה זו הם מאמץ כן ללמוד ולהכיר את אמונות הזולת ולכבד את כנות האמונה שלו. גישה זו מלווה בחתירה לתיעול ההיבטים הסובלניים יותר של האמונה ליצירת שלום והרמוניה בקרב עמים ואומות. כפי שכבר נאמר, מגמה זו התחזקה במאה האחרונה.

המגמה השנייה, 'פונדמנטליזם', משקפת את הכמיהה לחזור לאמונות הבסיסיות שהיו נחלתם של מייסדי כל הדתות ולפרשנות מילולית של ספרי הקודש. חזרה שכזאת לאמונות הפונדמנטליסטיות עלולה להוליד תחושה של ביטחון רב בקרב המאמינים, החשים כי מצאו מפלט בחיקה הבטוח של האמונה.

שתי הגישות הללו לוקות בחסרונות. נקודת מבט בין-דתית יכולה עד מהרה להוביל לאידיאליזם מעורפל מסוג מסוים, העלול לדלל את המרות של כל מערכת דתית ולשקף רצון טוב כללי כלשהו ותפל במידת מה, אשר בסופו של דבר אינו אפקטיבי ואינו משכנע. לעומת זאת הפונדמנטליזם, בעל הגדרותיו הברורות, מגלם במקרים רבים מרכיב אמוני חזק לצד חוסר סובלנות. הביטחון שמרגיש המאמין מתבטא לעתים קרובות בגישה עוינת כלפי אלה המחזיקים באמונות אחרות. ניתן לראות זאת בבירור בהתפתחויות מאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001, שכפי שכבר הדגשנו, גרמו לשינוי מובהק בעמדתם של מאמינים רבים מכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, דבר שמקשה עוד יותר את מלאכתם של מי שחפצים לקדם סובלנות והבנה.

קשרים בין-דתיים בגבולות ישראל – מצב מורכב

בחינתה של שאלת הקשרים הבין-דתיים בישראל נעשית מורכבת עוד יותר מתוקף ההכרח להביא בחשבון לא רק את הקשרים היומיומיים בין הדתות השונות במדינה עצמה, כי אם גם את נקודת המבט הרחבה יותר. מבחינתם של נוצרים, יהודים ומוסלמים, ירושלים, בירתה של ישראל, היא עיר קדושה והארץ שבין הירדן לבין הים התיכון קדושה אף היא. מבחינת היהודים, זוהי מולדתם, גורם מרכזי באמונתם; הנוצרים רואים בארץ הקודש יעד למסעות צליינות, הארץ שבה חי ומת ישוע; אשר למוסלמים, דוח של אונסק"ו שחובר לאחרונה גורס כי "אין להטיל כלל ספק בחשיבותה העליונה של ירושלים, העיר השלישית בקדושתה (אחרי מכה ומדינה)."

בני כל שלוש הדתות מייחדים לישראל מקום בעל חשיבות מיוחדת. לכל אחת מהדתות יש כאן מקומות מקודשים ואתרים דתיים שהיא קשורה אליהם ואשר לגביהם מתנהל מאבק בלתי פוסק על ההגמוניה והשליטה. דבר זה מעניק לאופן שבו מתייחסות שלוש הדתות זו אל זו בישראל חשיבות החורגת מגבולות האזור. הוא גם מעניק חשיבות מיוחדת לקשרים בין הדתות לבין המאמינים שמחוץ לגבולות ישראל ולתנועות הרוחניות, האינטלקטואליות והתיאולוגיות בקהילות הדתית הרחבות יותר שאותם מאמינים משתייכים אליהן.

בקרב בני כל הדתות בישראל ניתן למצוא אנשים המצדדים בהרמוניה בין-דתית לעומת כאלה שפרשנותם גורסת ציות מילולי לאמור בכתבי הקודש. הקבוצה השנייה מגלה לעתים קרובות עוינות כלפי אמונות אחרות. במקרים רבים הדבר נובע מבורות וחוסר היכרות אך לעתים קרובות יותר, הדבר הוא תוצאה של אמונתם הלוהטת ההופכת אותם נוחים למניפולציה מצד מנהיגים דתיים שאין להם יותר מדי זמן לסובלנות.

אותם אנשים בישראל המאמינים בהבנה בין-דתית מגייסים את תמיכתם האינטלקטואלית של נציגי פעילות בין-דתית בזירה העולמית, כמו למשל 'דתות למען שלום', ארגונים שפעילותם קודש לטיפוח ההבנה בין דתות, כמו 'המועצה לנוצרים ויהודים' וגורמים בדתות הממוסדות המאמינים בהבנה בין-דתית. במהלך השנים הצליחו אנשים אלה להשיג גם תמיכה כספית מוגבלת מקרנות בינלאומיות.
אלה הנמשכים לגישה הפונדמנטליסטית מקבלים עידוד מגורמים חיצוניים כמו פרוטסטנטים פנטקוסטליסטים מארה"ב, שידועים בתמיכתם האיתנה בישראל ובאדישותם לאמונות המוסלמיות או מורים מוסלמים מבתי הספר האסלאמיים הגדולים של המזרח התיכון, שחלקם מספקים את התמיכה התיאולוגית ברעיון הג'יהאד.

באופן זה, כמו במדינות רבות אחרות, ישראל היא תמונה בזעיר-אנפין של העולם בכללותו, מקום שבו הסובלנות מתעמתת עם הקנאות והמאבק ביניהם מתנהל לגבי שפע רב של סוגיות ובדרכים שונות ומשונות. בדרך הטבע, הושפעו הקשרים הבין-דתיים בישראל לרעה מההתפתחויות בעולם משנת 2001 ואילך.

הפילוסוף מרטין בובר, החל עם עלותו לישראל בשנת 1938, ללמד סוג מסוים של הומניזם יהודי. הפילוסופיה שלו גרסה הכרה הדדית בין הדתות, שתתבסס על ההכרה בכך שיש עקרונות יסוד מסוימים המשותפים ליהדות, לאסלאם ולנצרות ולמעשה, לכל הדתות הגדולות. שלא במפתיע, נתקל בובר בעוינות ניכרת מצד החוגים היהודים האורתודוקסיים ובישראל לא הגיע מעולם לרמת ההערכה וההכרה שהייתה מנת חלקו באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה.

מה שכן עלה בידו הוא להקיף את עצמו בקבוצה של אנשים שחלקו את תפיסת העולם שלו – נוצרים, יהודים ומוסלמים. בעזרתם של אנשים אלה הקים בובר את האגודה להבנה בין-דתית, ששמה לה ליעד ליצור יחסים טובים יותר בין בני שלוש הדתות בישראל. במהלך ארבעים השנים האחרונות, לערך, קיימה האגודה מגוון רחב של סמינרים וכינוסים, פרסמה ספרים וחוברות והייתה פעילה בגופים בינלאומיים שעבודתם קודש ליצירת הבנה כלל-עולמית בקרב נציגי הדתות השונות.

אלא שהשפעתו של בובר ושל חסידיו הייתה מוגבלת מאוד בישראל ויש לכך מספר טעמים. האחד הוא שהאקלים הפוליטי בישראל לא תרם הרבה לנושאים שהאגודה חותרת לקדם. ישראלים רבים ומשפחותיהם סבלו בשואה ייסורים איומים מידי נוצרים באירופה. אחרים איבדו את כספם ואת רכושם כשעלו לישראל בשנות החמישים ממדינות שונות במזרח התיכון. תחושות העוינות כלפי האסלאם בקרב ישראלים רק הוחרפו בשל העובדה שמלחמותיה של ישראל היו נגד המדינות השכנות, שתושביהן מוסלמים דתיים בעיקרם, אף שממשלותיהם חילוניות. גם אירועי העשור האחרון לא תרמו הרבה להפגת העוינות.

יתרה מזו, ישראל נשלטה תמיד על ידי ממשלות חילוניות – אם היו אלה ממשלות סוציאליסטיות שגילו אדישות כלפי דתות מכל הסוגים והמינים ואם ממשלות לאומניות יותר, שמבחינתן הייתה הדת היהודית בראש ובראשונה כלי לבניין המדינה, אמצעי ליצירת זהות לאומית. שתי הקבוצות נטו לראות בנוצרים ובמוסלמים בישראל, שכולם למעשה ערבים, גורם שאין לבטוח בו מבחינה פוליטית. אף שהשלטונות מדקדקים ביחסם למוסדות דת ומגינים על המקומות הקדושים לנצרות ולאסלאם בהתאם לסטטוס-קוו שנוסח לראשונה תחת השלטון העות'מאני בשלהי המאה ה-19, הרי שמעבר לכך הראו השלטונות עניין מועט בלבד בקידום ההבנה בין הרוב היהודי לבין המיעוטים היושבים בקרבו.

רובה של אוכלוסיית היהודים החרדים או הדתיים-לאומיים, המונה עשרה עד חמישה-עשר אחוזים (הדעות חלוקות על השיעור המדויק) נוטה לראות בדתות אחרות גורמים עוינים שיש ללחום בהם בכל הרמות. רבים מתנגדים באופן פעיל לכל ניסיון ליצור דו-שיח עם בני דתות אחרות. בקהילות אלה, המנהיגים וצאן מרעיתם כאחד גילו אדישות או התנגדו בפועל להבנה בין-דתית.

הרוב הגדול של היהודים, בין אם חרדים, מתונים או חילונים, יודעים מעט מאוד על האמונות הבסיסיות של דתות אחרות. רוב היהודים הצעירים בישראל מעולם לא פגשו נוצרים או מוסלמים בנסיבות חברתיות.

נראה שגם עמדותיהם של המוסלמים אינן חיוביות. ב-1948 הובסו מדינות ערב שפלשו לישראל במלחמה שפרצה עם ההכרזה על עצמאות ישראל והערבים שלא הפכו לפליטים הפכו למיעוט במדינה היהודית. במידה רבה מאוד הם למדו עברית והסתגלו לחיים בחברה שבה היהודים הם השולטים ואולם מנהיגיהם נטו תמיד – הקומוניסטים מביניהם – להתייחס בעוינות לכל דת באשר היא, או אם מדובר בכוהני הדת, נטו אלה לראות ביהדות את דת המדכאים אשר לפי תפיסתם, הפכו אותם לאזרחים מדרגה נחותה.

ככלל, מוסלמים גילו עניין מועט בלבד בפעילות בין-דתית והיכרותם עם מערכת האמונות והגישות של שכניהם, במידה שהיא קיימת, מצומצמת עוד יותר מזו של הנוצרים והיהודים. אמנם היו אנשים ראויים לציון שנטלו חלק בפעילויות בין-דתיות ואולם אלה היו ספורים ומאמציהם נפלו קורבן בשנים האחרונות לנטייתם של יהודים רבים בישראל לזהות את האסלאם עם אלימות מהסוג שדוגלים בה החיזבאללה בלבנון והחמאס בעזה, אותן תנועות מוסלמיות מיליטנטיות העומדות בראש ההתנגדות לתהליך השלום.

הערבים הנוצרים המתגוררים בישראל (פחות משלושה אחוזים מהאוכלוסייה), המשתייכים ברובם לזרם האורתודוקסי היווני או לזרם הקתולי-יווני גילו במקרים רבים יחס מהסס כלפי יוזמות בין-דתיות. הם ראו במעורבות ביוזמות אלה סכנה למעמדם החלש ממילא מול המוסלמים. לפיכך נטו הנוצרים להתרחק מכל דבר העלול ליצור בקרב הערבים המוסלמים רושם שהם עוסקים בדו-שיח חיובי עם נציגי היהדות.

בשנים האחרונות קירבה ההתנגדות להיבטים מסוימים של מדיניות הממשלה בישראל בין הנוצרים למוסלמים. ובכל זאת צריך לפקפק במידה שבה חוללה מגמה זו שינוי בסיסי בעמדותיהן של הקהילות הללו זו כלפי זו. הנוצרים חוששים מהמוסלמים, בייחוד מהפונדמנטליזם המוסלמי ואילו המוסלמים נוטים לראות בנוצרים גורם שאינו מהימן לגמרי ובמידה מסוימת, מקורב יתר על המידה למערב.

בישראל נוטים נוצרים, יהודים ומוסלמים כאחד לדבוק כל אחד בתרבותו ובחברה שלו ומשום כך יש לכל קבוצה ידע מועט בלבד על אמונות האחרת. דבר זה בא לידי ביטוי בתוכניות הלימודים במערכת החינוך היהודית והערבית כאחת, שכל אחת מהן מתייחסת התייחסות מינימלית לדתות האחרות. יהיה זה נכון לומר שמשרד החינוך הישראלי לא הקדיש מאמץ רב מדי לשינוי תוכנית הלימודים באופן שיהיה בו כדי להשכיל את הנוער לגבי אמונותיהן של קבוצות אחרות, מעבר לזו שלהם.

תרומה חיובית לפעילות בין-דתית

דחיפה מעודדת הגיעה בעבודה הבין-דתית ממספר כיוונים שונים. בראש עומדים נציגי הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית העולמיות, המתגוררים בארץ הקודש מסיבות דתיות ומסייעים בטיפול במקומות הקדושים לנצרות. מלבד זאת הם מבצעים מגוון של משימות הקשורות בצליינות ועוסקים בעבודה חינוכית וחברתית, בייחוד בקרב האוכלוסייה הערבית.

הקתולים מביניהם משתייכים לכנסייה אשר בחמישים השנים האחרונות התרחקה בהדרגה מעמדתה הקודמת, שגרסה אנטגוניזם כלפי זרמים נוצריים אחרים, כלפי הקהילה היהודית וכלפי דתות אחרות. בשנת 1962 הסירה הכנסייה הקתולית, בהשראת האפיפיור יוחנן ה-23 מטקסי הפולחן שלה חומרים נגועים באנטישמיות ויזמה מערך קשרים חדש בין היהדות לבין הנצרות. באותו מועד, בקירוב, חל שיפור ניכר בקשרי הכנסייה הקתולית עם הכנסייה האנגליקנית ועם הכנסייה הלותרנית והוחל בדו-שיח בין הקהילות המזרחיות השונות – האורתודוקסית-יוונית, הארמנית, הכנסייה הקופטית המצרית ועוד.

ההחלטה שהתקבלה ב-1964, להקים מכון אקומני בטנטור, סמוך לבית לחם, סימלה את שאיפתה של הכנסייה הקתולית להרחיב את מדיניותה החדשה, שגרסה התקרבות מחדש לארץ הקודש. המכון בטנטור מציע קורסים לאנשי דת נוצרים המבקשים להכיר את ארץ התנ"ך. הקורסים כוללים חומר שתכליתו להרחיב את הבנת היהדות והאסלאם. סגל המורים כולל נוצרים, יהודים ומוסלמים. לא פחות חשוב מכך, המכון משמש מקום מפגש בין ישראלים לפלסטינים המבקשים לחלוק מניסיונם וחוויותיהם ולדון במחלוקות שביניהם ברוח יצירתית. המכון בטנטור מציע אווירה בטוחה ונוחה לדיאלוג.

האב ברונו הוסאר המנוח, שהיה מנהיג קתולי בולט, פרץ דרך חדשה כאשר סייע ב-1980 בהקמת היישוב הכפרי הקהילתי נווה שלום, סמוך לירושלים. ביישוב זה מתגוררות יחד משפחות ערביות ויהודיות ויש בו מרכז בין-דתי למדיטציה.

פלגים נוצריים אחרים שמנהיגותם שוכנת באירופה ובצפון אמריקה גילו אף הם להיטות לשפר את הדיאלוג הבין-דתי בישראל. הכנסייה הסקוטית (הפרסביטרית), הכנסייה הפרוטסטנטית השבדית, הכנסייה הרפורמיסטית ההולנדית ואחרות – היו כולן פעילות בקידום פעילויות שתכליתן לעודד הבנה בין-דתית.

נראה שהמצליחות ביותר מבין היוזמות הללו התקיימו באזורים הכפריים של הגליל, שיש בהם נוצרים, מוסלמים ויהודים כאחד. ביניהם ניתן למנות את יוזמתו של אליאס ג'אבור, ש'בית התקווה' שלו בעיירה שפרעם שמצפון לחיפה, מציע פעילויות שונות שתכליתן לקשור שיח ותקשורת בין קהילות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות. האב אליאס שאקור, כומר קתולי-יווני מהפכן ושופע מרץ מן הכפר עיבלין שבגליל המערבי, יסד בית ספר תיכון שבו לומדים נוצרים ומוסלמים כאחד וכמה מן המורים הם יהודים.

כוחות חיוביים נוספים מנקודת המבט הבין-דתית ניתן למצוא בזרם הקונסרבטיבי ובזרם הרפורמי ביהדות. שני הזרמים הללו, שממשיכים להיתקל בבעיות קשות בביסוסן במדינה לנוכח ההתנגדות האורתודוקסית-חרדית, מגלות פתיחות רבה יותר לדיאלוג עם בני דתות אחרות. יש גם רבנים אורתודוקסים מסוימים שהיו פעילים, ביניהם הרב דוד רוזן, שהיה הרב הראשי של אירלנד וכיום ממלא תפקיד ייחודי בדיאלוג בין-דתי בכהונתו כמנהל הבינלאומי של ענייני הדת במועצה היהודית-האמריקאית, בכהונתו נשיא-עמית של 'דתות למען שלום' ובפעילותו הנמרצת ביוזמות רבות להבנה בין-דתית בעולם. הרב רוזן מילא חלק חשוב במשא ומתן שנוהל עם הוותיקן ואשר הביא בסופו של דבר להכרת הוותיקן בישראל בשנת 1993 ולכינון המועצה הבי-לטרלית לדיאלוג בין הרבנות הראשית לישראל לבין הכס הקדוש. התפתחות זו הייתה משמעותית ביותר הואיל והיא מאפשרת ליהודים ולקתולים לבחון את היחסים ביניהם באופן שוטף ולהגיב על הבעיות העשויות לאיים על ההבנה ההדדית ביניהם.

עוד ראוי לציין כי משרד החוץ הישראלי תומך במידה רבה בפעילות בין-דתית. ניתן לראות בכך סימן לזרם המרכזי של מדיניות החוץ הישראלית, המבקשת לקדם הבנה בין-דתית כדי לשפר את הקשרים עם הקהילייה הבינלאומית בכללותה ואף בין הקהילות השונות בגבולות ישראל עצמה (אם כי הדבר לא כולל, בהכרח, הקצאת משאבים לעניין זה).

מאמציה של האגודה הבין-דתית בישראל, שכבר הזכרנו, זכו לתנופה עם הקמתה של 'המועצה הבין-דתית המתאמת בישראל' (ICCI) בשנת 1991. גוף זה מבקש לקדם הבנה בין-דתית והרמוניה תרבותית בישראל ומתפקדת כמאגר ידע על פעילות בין-דתית בישראל ובחו"ל. בנוסף, המועצה מקדמת פעילויות שתכליתן לקרב בין אלה המבקשים להגיע להבנה טובה יותר של אמונותיו של הזולת. לאחרונה שמה המועצה דגש על עבודה עם צעירים ועם נשים.

בקרב 60 הארגונים לערך החברים במועצה, חלק עוסקים בעיקר בדיאלוג נוצרי-יהודי, כמו למשך האחווה התיאולוגית האקומנית, שהיא קבוצה של תיאולוגים ואנשי דת בעלי אוריינטציה אקדמית. אחרים, כמו מרכז הסמינרים לפלורליזם בקיבוץ מלכיה, עוסקים בקידום קשרים קהילתיים. אחרים, כמו המסדר הקתולי האחיות מציון, שנוסד במחצית המאה ה-19 במטרה לקדם הבנה בין נוצרים ליהודים, הם גורמים ותיקים בזירה הבין-דתית, לעומת אחרים שקמו רק לאחרונה. עם זאת, לא קשה להבחין כי מספר הארגונים החברים ב-ICCI הרשומים ספציפית כמוסלמים, אינו גדול.

גוף פעיל במיוחד הוא 'המרכז הירושלמי ליחסים בין יהודים לנוצרים', שביקש ליצור מעורבות רחבה יותר בין החברה היהודית בישראל לבין הקהילות הנוצריות המקומיות. פעילויותיו של המרכז נועדו לגשר על פער הבורות והסטריאוטיפים השליליים ולקדם את ההבנה בין יהודים לבין הערבים הנוצרים המקומיים. אף שהמרכז הוקם רק ב-2004, כמעט 4000 אנשים היו מעורבים בפעילויותיו בשנת 2008.

ארגון נוסף שפעילותו קודש לנושאים בין-דתיים הוא 'אגודת המפגש הבין-דתי', שפועלת לא רק בגבולות ישראל, כי אם מנסה גם להרחיב את טווח הפעילות הבין-דתית ולכלול בה קהילות גם בשטחי הרשות הפלסטינית. האגודה ארגנה מגוון רחב של מפגשים שלפי דוחות האגודה, השתתפו בהם יותר מ-4,000 אנשים. האגודה פועלת במיוחד ליצירת קבוצות של נשים מקבוצות דתיות שונות.

אף שרוב הדיאלוג הבין-דתי בישראל בשישים השנים האחרונות הוקדש ליצירת קשרים טובים יותר בין הכנסייה הנוצרית לבין היהודים על ידי הבהרה של מחלוקות תיאולוגיות שונות שעמדו ביניהם, יש היום רצון בקרב כל הגורמים המעורבים בפעילות בין-דתית בישראל להרחיב את הדיאלוג ולכלול בו יותר קהילות נוצריות מקומיות, מוסלמים ונציגים מהקהילה היהודית החרדית. בחזית זאת, ההתקדמות איטית.

אחד הביטויים החיוביים לערך הגלום בדיאלוג בין-דתי היה ועידה בינלאומית חשובה שהתקיימה בירושלים בשנות התשעים. כ-600 מנהיגים נוצרים ויהודים נפגשו כדי לדון באתגרים שמציבים אל מול הדת המדע וההתפתחויות החברתיות החדשות. קרדינלים חשובים, הפטריארך הלטיני של ירושלים (ערבי נוצרי) הארכיבישוף של קנטרברי, בישופים מאפריקה ומאסיה, הרבנים הראשיים של צרפת ושל דרום אפריקה ורבנים ואנשי אקדמיה מישראל נפגשו עם מדענים וסוציולוגים בכינוס שלא היה עולה כלל על הדעת לפני עשורים ספורים בלבד. בחוגים החרדיים אמנם נרשמה התנגדות מסוימת לוועידה אך ככלל, היוזמה עצמה עלתה יפה. למרבה הצער, בטווח הארוך נודעה לה השפעה מוגבלת בלבד.

דבר אלה יפים גם למפגש הדרמטי שהתקיים ב-2002 ואשר סימל את ההכרה של מנהיגים דתיים מהאזור ומחוצה לו כאחד, בכך שעליהם למלא תפקיד בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחסות הארכיבישוף של קנטרברי ומנהיגים דתיים, ביניהם הרב הראשי הספרדי לישראל, שייח' אל -אזהאר ממצרים, מנהיגים מוסלמים בולטים מהגדה המערבית וראשי זרמים נוצריים שונים מירושלים וממקומות אחרים. כל אלה נפגשו באלכסנדריה וחתמו על 'הצהרת אלכסנדריה', שקראה לכל הצדדים המעורבים בסכסוך להימנע מאלימות ופגיעה במאמינים מכל שלוש הדתות ולנהוג בסובלנות ובהבנה במאמץ לקדם את השלום. אלא שלא קל כיום להצביע על תוצאות ישירות מאותה הצהרה. המאמצים שנעשו כדי לקיים מפגשים נוספים ולהשפיע ישירות בנושאי מדיניות לא נשאו פרי. ככלל, המנהיגות הדתית לא מילאה תפקיד משמעותי בקידום השלום, לכל הפחות לפי מה שעולה מאמצעי התקשורת, אם כי בהחלט ייתכן שמאחורי הקלעים הופעלה השפעתם בדרכים שאינן ידועות לנו.

לאחרונה התקיים דיאלוג משמעותי בחסות הקונגרס העולמי של אימאמים ורבנים למען שלום, אשר בכינוס שהתקיים בספרד ב-2006 כונן את 'הוועדה להגנת המקומות הקדושים'. בוועדה זו מכהנים, בין היתר, הרב הראשי של חיפה, הרב כהן והאימאם עימאד אל-פלוג'י מעזה. הקונגרס יזם גם תוכניות חינוכיות שתכליתן להשכיל צעירים לגבי תורותיהן של שלוש הדתות האברהמיות והרלוונטיות שלהן לסובלנות.

סיכום

כפי שראינו, קבוצות גדולות נמצאות כיום מחוץ לדיאלוג הבין-דתית – רוב רובם של המאמינים המוסלמים (מנהיגים וקהילות כאחד) וכך גם רוב הרבנים החרדים והקהילות האורתודוקסיות. העמדות כלפי עבודה בין-דתית בקרב הנוצרים המקומיים מגוונות ביותר אך יש סימנים לכך שהמנהיגות נעשית ערה במידה גוברת לנושאים בין-דתיים ויותר נוצרים משתתפים בפעילויות בתחומים אלה. עם זאת, רק לנוצרים 'המערביים' יש ייצוג מלא בפעילויות אלה והם שואבים את מרבית כוחם מקשריהם עם קהילות שמחוץ לישראל, האגף הליברלי בדעת הקהל היהודית ומנהיגים דתיים מסוימים שהשקפותיהם רחבות וסובלניות יותר מאשר אלה של מרבית עמיתיהם.

מי שמבקשים לראות בדיאלוג בין-דתי כלי שיש בו כדי לחולל מהפך בקשרים וביחסים בין הקהילות בישראל, או לקדם שלום בר-קיימא באזור, מחזיקים, כפי הנראה, בגישה שאינה מציאותית. הדת בישראל ובמזרח התיכון בכללותו היא יותר גורם מפלג ופחות גורם שיש בו כדי להביא להרמוניה.

אין בכך משום אמירה שמאמצים בין-דתיים הם בזבוז של זמן. התהליך האיטי והמייגע של חתירה להכרה ולהבנה הדדית, שכבר הצליח לרפא חלק מהשסעים בין יהודים לנוצרים ובין פלגים נוצריים שונים, עתיד להימשך בישראל למרות המכשולים והאווירה הפוליטית הקשה. עלייתו של הפונדמנטליזם, המעצים שנאות וחשדנות כלפי הזולת, מוסיף נופך חדש של דחיפות למאמצים אלה.
 
כפי שהבהרנו, פעילות בין-דתית בישראל היא במידה רבה פעילותו של מיעוט קטן. ישראלים ספורים יחסית, מכל הזרמים, מעורבים ישירות בפעילויות של הארגונים השונים שהזכרנו במאמר, ואשר מתקיימות בעיקר בירושלים ובגליל, מהטעם הברור שרוב הקהילות המוסלמיות והנוצריות נמצאות באזורים אלה. כדי לשנות את מצב העניינים הזה דרושה גישה חיובית יותר מצד ממשלת ישראל בכל הנוגע להבנה בין-דתית. חשוב מכך, דרושה השקעה של משאבים על ידי הארגונים הדתיים השונים המעורבים בפעילות זו, או על ידי תורמים בינלאומיים. היעדר מימון מתאים מגביל מאוד את המאמצים של כל הארגונים הבין-דתיים במדינה ומונע הקמה של מרכזים בין-דתיים. הוא מונע גם השקת יוזמות משותפות בחסות נציגי שלוש הדתות, בתחומים כמו חינוך וקשרים קהילתיים, דבר שהיה עשוי לסייע באופן פעיל לקדם את ההבנה בקרב חתך רחב יותר של האוכלוסייה.

יש לקוות כי בטווח הארוך, תוכל הדת להוות מכשיר לקידום ההבנה והשלום ולאו דווקא כלי שרת בידי אלה החפצים להעצים דעות קדומות ושנאה. כשכיהן כפטריארך הלטיני של ירושלים, אמר מיכאל סבאח "כשלוש הקהילות של האמונות האברהמיות – נוצרים ומוסלמים כיהודים – אנו עדים לתופעה של מאמינים המנצלים תוך מניפולציה את הדת במטרה לטפח קנאות בשם האל, על חשבון הפרט כאדם ועל חשבון הקהילות. אלה מחליפים את האל של קדושה, אמת ואהבה חובקת-כל באלילים הגסים שהמידות הרעות שבנו מעצבים את דמותם. על כל אחד מאתנו לגלות את הקדושה, את נשגבות האל ואת אהבתו. אלה ינחו אותנו באמת ובתמים לקראת קבלה הדדית וכבוד הדדי בחיי היומיום ולחידוש פניה של ארצנו ושל ירושלים עירנו, עיר ואם ומולדת לכל המאמינים."