יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל והכס הקדוש כוננו בשנת 1993. אולם קדמו להם כמעט מאה שנות קשרים ופעילות דיפלומטית, וכמובן גם אלפי שנות מפגשים בין קתולים ליהודים, שלעתים היו רחוקים מאוד מלהיות הרמוניים.
1. העידן שלפני הקמת המדינה
בשנת 1897, כשהרעיון הציוני החל להתפשט באירופה וארבעה חודשים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הודיע כתב העת הישועי רב ההשפעה Civita Cattolica שהכנסייה הקתולית לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה.
כעבור שבע שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד התנועה הציונית, תאודור הרצל, עם האפיפיור פיוס ה-10, בתקווה לזכות בתמיכת הכס הקדוש במפעל הציוני. פיוס דחה אותו והכריז שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל, מאחר שהיהודים "לא הכירו באדוננו". מניעיו של הרצל היו מדיניים; תגובתו של האפיפיור נבעה מהתאולוגיה הקתולית.
בארבעת העשורים הבאים, שבהם התחוללו גם שתי מלחמות עולם, היו לתנועה הציונית רק מפגשים מזדמנים עם ההיררכיה של הכנסייה ועם ההצהרות המוסמכות של הוותיקן לגבי השאיפות הציוניות. אולם היה בהם די כדי לאשר את קיומם של מרכיבים יסודיים ועקביים בעמדת הוותיקן, שגובשה, כך נראה, בהשפעתם של ה-Civita Cattolica ופיוס ה-10. הכס הקדוש התנגד למולדת יהודית בארץ ישראל, בייחוד כפי שנחזתה ב"הצהרת בלפור" מ-2 בנובמבר 1917. למקומות הקדושים נודעה חשיבות רבה, ומסירת השמירה עליהם לידי יהודים עוררה התנגדות נחרצת. ההחלטות לגבי השליטה והשמירה עליהם יכלו להתקבל רק בדיונים בין הכנסייה והמעצמות. האפשרות של ריבונות יהודית אפשרית בארץ הקודש עוררה בעיות תאולוגיות.
הוותיקן ראה בחיוב את החלטה 181 שקיבלה העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 ("החלטת החלוקה"), ועל-פיה ירושלים וסביבותיה ייחשבו ל- “corpus separatum” (ישות נפרדת). אולם מדינות ערב דחו מיד את ההצעה, ובעקבות פעולות האיבה ב-1948, בא הקץ על הרעיון שירושלים תהיה “corpus separatum” (ישות נפרדת).
האפיפיור פיוס ה-12, שהיה מודאג מאוד מן הסכסוך האלים בארץ הקודש, פרסם באוקטובר של אותה שנה קול קורא In Multiplicibus Curis, שבו קרא למשכיני השלום להעניק לירושלים ולסביבותיה "אופי בין-לאומי" ולהבטיח – "עם ערבויות בין-לאומיות" – גישה חופשית למקומות הקדושים הפזורים בכל רחבי ארץ ישראל וחופש פולחן בהם. בקול קורא שני, Redemptoris Nostra, שפרסם פיוס באפריל 1949, הוא ביקש לעשות צדק עם הפליטים הפלסטיניים וחזר על קריאתו ל"מעמד בין-לאומי" כצורת ההגנה הטובה ביותר על המקומות הקדושים. כך נקבעה בעצם עמדתו הרשמית של הוותיקן בסוגיה זו ובשאלת הפליטים לשני העשורים הבאים.
2. העידן שאחרי הקמת המדינה – הכרה דה פקטו
בשנת 1948 הייתה מדינת ישראל הצעירה מעוניינת מאוד לזכות בהכרתו של הכס הקדוש בריבונותה ובשטחים שנוספו לה, לאור מעמדו המוסרי הבין-לאומי של הוותיקן ולהשפעה שהייתה לו, במידה כזאת או אחרת, על ממשלות במדיניות קתוליות מסוימות ועל יותר ממחצית הנוצרים בעולם. לשם כך שלחה המדינה נציגים לוותיקן בספטמבר. המשלחת לא הצליחה להשיג את מטרתה העיקרית, הושגו הבנות שונות לגבי טיפול בבעיות המעסיקות את שני הצדדים, חלקן בדיונים דו-צדדיים וחלקן באמצעות שליח האפיפיור לארץ הקודש והפטריארך של הגליל. מתוך ההבנות האלה השתמעה הכרה דה פקטו מצד הוותיקן במדינת ישראל – עובדה שאליה התייחס הכס הקדוש פעמים רבות בשיחות עם ישראל שהתקיימו בשנים שלאחר מכן.
הוותיקן המשיך לחתור לבינאום ירושלים והמקומות הקדושים. בשנת 1950 יזם וארגן ניסיון בלתי מוצלח להביא לכך באומות המאוחדות. בהמשך לא חידש עוד הוותיקן את יוזמתו באו"ם, אבל עם זאת לא ויתר על שאיפותיו לגבי ירושלים והמקומות הקדושים.
במקביל התפתחו הקשרים בין ישראל לוותיקן במישורים שונים. אירועים ראויים לציון בשנותיה הראשונות של המדינה היו פגישתם של שר החוץ משה שרת עם האפיפיור פיוס ה-12 והופעתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפניו בשנת 1955. מטרתה המוצהרת של ישראל נותרה להגיע ליחסים דיפלומטיים מלאים עם הכס הקדוש. ניסיונות נוספים שעשו דיפלומטים ישראלים בשנים שלאחר מכן לא צלחו. האופן שבו התנהל מסע העלייה לרגל לארץ הקודש שערך האפיפיור פאולוס ה-6 בינואר 1964 הבהיר באופן גלוי ומצער, שהכס הקדוש אינו מכיר בישראל דה יורה.
ב-1965 פרסמה מועצת הוותיקן השנייה הצהרה המוכרת בשם Nostra Aetate, שהביאה לשינוי יסודי בקשריה של הכנסייה עם היהודים, וקבעה, בין היתר, ש"האלוהים מוקיר את היהודים בזכות אבותיהם; הוא אינו מתחרט על המתנות שהוא מעניק [להם]". יתרה מזאת, "אי-אפשר להאשים את כל היהודים, ללא הבחנה, במותו ובצליבתו של ישו, לא את היהודים שחיו בימיו ולא את היהודים החיים כיום".
גם אם התנגדויות תאולוגיות מסוימות באופן ההכרה דה יורה בישראל נחלשו, נותרו עדיין אבני נגף מדיניות חשובות. מלבד הסוגיה של ריבונות ישראל על כל שטחה, כולל חלקים של ירושלים, היעדר גבולות מוכרים ושאלת המקומות הקדושים והגנתם, הוותיקן הוסיף להחזיק בעמדותיו בנושאים אחרים כמו צורכי קתולים החיים בארץ ומצוקתם של הפליטים הפלסטיניים. הוותיקן גם חשש שהכרה דה יורה במדינת ישראל, תעורר תגובה נגד מיעוטים נוצרים במדינות ערב וגם נגד הוותיקן עצמו. נוכח ההשלכות האפשריות של כינון יחסים מלאים עם הוותיקן, התעוררו היסוסים בעניין גם בחוגים מסוימים בישראל.
מלחמת ששת הימים ב-1967 שינתה את המצב הגאו-פוליטי באזור. ישראל החזיקה בכל שטחי ארץ הקודש ממערב לנהר הירדן, כולל המקומות הקדושים לנצרות בשטחים אלה. עקב כך שינה הוותיקן את עמדתו באופן פרגמטי. בנאום בפני קרדינלים שנשא האפיפיור פאולוס ה-6 בדצמבר 1967 הוא קרא [להעניק] "מעמד מיוחד, בערבות בין-לאומית" לירושלים ולמקומות הקדושים (במקום בינאום). עמדה זו נותרה עמדתו הרשמית של הוותיקן בנושא עד עצם היום הזה.
בה בעת נמשכו מגעים בדרג גבוה בין הצדדים. האפיפיור פאולוס ה-6 קיבל את שר החוץ אבא אבן ב-1969, את שרת החוץ גולדה מאיר ב-1973 ואת שר החוץ משה דיין ב-1978. ראש הממשלה יצחק שמיר התקבל אצל האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 ב-1982. שאלת היחסים הדיפלומטיים המלאים הועלתה בפגישות אלה ובאחרות, אבל הוותיקן המשיך לשמור על שתיקה, ואף שישראל פעלה לקידום הנושא, היא לא לחצה בעניין יתר על המידה.
הסימנים הראשונים לשינוי אפשרי באווירה הופיעו בתחילת תקופת כהונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס -2, שהיה בעל רקע שונה מאוד מזה של האפיפיורים האיטלקים שקדמו לו. בנעוריו היו לו חברים יהודים רבים בעיר הולדתו ודוביצה. הוא היה עד לשואה (הוא עצמו נלקח לעבודות כפייה תחת הכיבוש הנאצי של פולין), והוא רחש אהדה לכיסופים הלאומיים של הפולנים ושל עמים אחרים. בשנת 1984 הוא דיבר על ביטחון ושקט לעם היהודי החי במדינת ישראל "כזכותה של כל אומה". בדברו בפני מנהיגים יהודים במיאמי בספטמבר 1987, הוא הכיר בזכותו של העם היהודי למולדת, "כמו לכל אומה אזרחית, בהתאם לחוק הבין-לאומי (שהוא מה שאנחנו מבקשים), לעם היהודי החי במדינת ישראל...".
אף שהיו בוותיקן מי שרמזו שהמכשולים - התאולוגיים הישנים והמדיניים החדשים - בדרך לכינון מלא של יחסים דיפלומטיים הוסרו ברובם, יחלפו עוד חמש שנים עד שהאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 יפעל לתרגום רגשותיו למציאות דיפלומטית. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, התחדש תהליך השלום הישראלי-ערבי. אש"ף הכיר בישראל ומדינות ערביות אחדות כוננו אתה קשרים דיפלומטיים. במקביל חידשו ברית המועצות ומספר ניכר של מדינות את יחסיהן עם ישראל (יחסים שנותקו אחרי מלחמת ששת הימים). כמו כן היו כמה מדינות מובילות דוגמת סין והודו, שכוננו, לראשונה, יחסים דיפלומטיים עם ישראל, במטרה להיות שותפות לשיחות השלום הרב-צדדיות.
לאור העובדה שהכרתם של הפלסטינים ומדינות ערב בישראל לא הביאה להתפרצויות אלימות במזרח התיכון, ואולי מחשש שהכס הקדוש עלול להימצא יחידי בעמדה לא נוחה שלא תאפשר לו לנהל מגעים ישירים עם ישראל כשנושאים חשובים ביותר יידונו במסגרת שיחות השלום, הורה יוחנן פאולוס לקיים "שיחות גישוש" עם ישראל ולאחר מכן נטל את היוזמה בעצמו. בתחילת אפריל 1992 הוזמנו שגריר ישראל באיטליה, אבי פזנר ורעייתו לפגישה פרטית עם האפיפיור. לבקשת האפיפיור, סקר השגריר את המצב במזרח התיכון, ובמהלך סקירתו הזכיר את סירובן של אחדות ממדינות ערב לקבל את ישראל, למרות הכרתם של הפלסטינים בה ולמרות תהליך השלום המתמשך. נראה שהרמז הובן, וייתכן אפילו שהטה את הכף, מאחר שעשרה ימים לאחר מכן מסר "שר החוץ" של הוותיקן, הארכיבישוף ז'אן לואי טוראן לשגריר פזנר, שיוחנן פאולוס הורה לקוריה לפתוח בשיחות לבחינת האפשרות לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. באוקטובר נפגש שר החוץ דאז שמעון פרס (כיום נשיא מדינת ישראל) עם האפיפיור, ולאחר מכן ציין שאפילו לאחר שמדינות כה רבות הכירו לאחרונה בישראל, "הוספת הוותיקן לכל המדינות האלה מהווה שינוי של ממש".
3. 1993 ואילך – הכרה דה יורה
בתום שנה וחצי של שיחות סבוכות נחתם הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל ב-30 בדצמבר 1993. בהמשך, במאי 1994, בהתאם לפרוטוקול הנוסף להסכם היסוד, הוחלפו שגרירים בעלי סמכויות מלאות. הסכם היסוד, שהיה בעצם הסכם מסגרת, פתח את הדרך להקמת ועדות משנה לנושאים משפטיים וכספיים לצורך דיון במגוון נושאים מהותיים שנותרו תלויים ועומדים במודע. ההסכם כלל גם היבט יוצא דופן - הכרה בטיבם הייחודי של היחסים בין הכנסייה והעם היהודי וחזר על דברי הגינוי של הכנסייה לגבי האנטישמיות על כל צורותיה, ברוח ה-Nostra Aetate.
מאז ואילך ועד היום מקיימים מדינת ישראל והכס הקדוש יחסים דיפלומטיים קרובים – שידעו גם תקופות של מתח ואפילו משבר. הדיונים של ועדת המשנה המשפטית הסתיימו מהר יחסית, והביאו לחתימת הסכם משלים שנחתם ב-10 בדצמבר 1997, ובו מכירה ישראל באישיות המשפטית של החוק הקנוני ובסמכותו בתוך הכנסייה הקתולית ומוסדותיה, וגם באלה של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים ושל הפטריארכיות של הכנסייה הקתולית המזרחית והבישופויות שלהן בשטח ישראל, והישויות הכנסייתיות האלה מכירות בחוק הישראלי בנושאים אזרחיים ומשפטיים. עבודתה של ועדת המשנה לנושאים כספיים לעומת זאת טרם הסתיימה, בשל קשיים חמורים בגישור על העמדות העקרוניות של שני הצדדים, ומנקודת ראותה של ישראל, משום שלהענקת זכויות מיוחדות לכנסייה הקתולית עשויות להיות משמעויות כספיות וחומריות לגבי קבוצות נוצריות ולא-נוצריות אחרות במדינה.
אחד משיאי היחסים היה ביקור העלייה לרגל לארץ הקודש שערך האפיפיור יוחנן פאולוס בשנת היובל, שנת 2000. הביקור נשא אמנם אופי דתי, אבל אין להתעלם גם מהיבטיו המדיניים – כמו ביקורו של יוחנן פאולוס אצל נשיא המדינה ופגישתו עם ראש הממשלה ועם חברי ממשלתו.
התקוות הגדולות ליחסים מדיניים דיפלומטיים קרובים יותר עם הוותיקן בעקבות אותו הביקור, התנפצו בפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. הוותיקן שמתח ביקורת על תגובתה הצבאית של ישראל על ההתקוממות הפלסטינית ועל הפסקתו הבלתי נמנעת של תהליך השלום, צינן את יחסיו הדיפלומטיים עם ישראל. עם זאת, כדי למנוע קרע מוחלט, נתן הוותיקן משקל גדול יותר לממד היהודי-קתולי של היחסים. קודמו יוזמות אחדות, כולל פתיחת דו-שיח מרשים בין הכס הקדוש והרבנות הראשית בשנת 2003, דו-שיח פורה המוסיף להתקיים גם כיום.
ב-1998 נקלעו היחסים למתחים מסוג אחר, כשמוסלמים בנצרת רצו לבנות מסגד בסמוך לכנסיית הבשורה, לכאורה בהסכמה שבשתיקה מצד גורמים פוליטיים בישראל . בעיה זו שהייתה קשורה ישירות למקום קדוש לקתולים, באה על פתרונה רק בינואר 2002 כשוועדה ממשלתית קידמה תכנית מתאר שהביאה לסיום פרשת בניית המסגד. לעומת זאת, היחסים הדיפלומטיים הוכיחו את חוזקם ואת חשיבותם, כשהוותיקן וישראל פעלו בשיתוף פעולה הדוק ובאופן דיסקרטי למציאת פתרון למצב הקשה שנוצר באפריל 2002, כשחמושים פלסטיניים השתלטו על מקום קדוש אחר, כנסיית המולד בבית לחם, והחזיקו בתוכה אנשי דת רבים (קתולים, ארמנים ויוונים אורתודוקסים) וגם אזרחים פלסטיניים בלתי חמושים.
היחסים התנהלו בדרך-כלל על מי מנוחות. ביקורי שרים אצל הכס הקדוש מתקיימים לעתים קרובות והם רבים מספור. הנשיא הראשון של מדינת ישראל שהתקבל על-ידי אפיפיור היה הנשיא משה קצב בדצמבר 2002. שגרירות ישראל לכס הקדוש מוסרת לוותיקן בקביעות מידע על מדיניות רשמית ועל נושאים אקטואליים, בעוד שגרירות הוותיקן ביפו דואגת לנכסים המגוונים ולאינטרסים אחרים שיש לוותיקן בישראל. שני הצדדים מחפשים דרכים להרחבת שיתוף הפעולה וההבנה בתחומי התרבות, החינוך, האקדמיה והיחסים הבין-דתיים. הנציגויות מטפלות דרך קבע גם בבעיות ארציות כמו מתן אשרות כניסה ואפשרות כניסה לישראל לאנשי דת קתוליים ממדינות ערביות שאין להן הסכמי שלום עם ישראל.
ישראל והוותיקן מייחסות חשיבות מיוחדות ליחסים הדיפלומטיים האלה. היחסים האלה ייחודיים מבחינות רבות. הם נבנו על בסיס מאות שנים של מפגשים בין קתולים ויהודים והם כוללים אינטרסים בעלי חשיבות עליונה לשני הצדדים. אפשר לצפות אפוא שהיחסים יישארו איתנים וחיוניים, ויעמדו היטב במתחים שיתעוררו ודאי מפעם לפעם.