מאת הרב דוד רוזן
המחלוקת שהתעוררה לאחרונה בעניין ביטול נידויים של הבישופ ריצ'רד וויליאמסון ושלושה בישופים אחרים, חברי מסדר פיוס ה-10, יצרה את הרושם שייתכן שהוותיקן נסוג בו מעט ממחויבותו ליחסי קתולים-יהודים בייחוד בכל הקשור למאבק באנטישמיות. ההצהרות שפרסמו משרד החוץ של הוותיקן ולאחר מכן גם האפיפיור עצמו, שאת האחרונה בהן השמיע כשקיבל משלחת מטעם הוועדה הדו-צדדית של הרבנות הראשית לישראל ונציגות הכס הקדוש לדו-שיח דתי עם היהדות, הבהירו שאין דבר רחוק יותר מהאמת.
הוותיקן והאפיפיור הבהירו שבביטול נידויים של הבישופים אין כדי להחזירם לתפקידיהם בכנסייה, ושהם יוחזרו לשורות הכנסייה רק אם יצהירו שהם מקבלים את הוראות מועצת הוותיקן השנייה הכוללות אמירות חיוביות על היהודים ועל היהדות. אבל חשוב מכול, לא זו בלבד שהאפיפיור חזר ואישר את הגינוי המוחלט שהכנסייה מגנה את האנטישמיות ואת הכחשת השואה, הוא גם הדגיש שוב את חשיבות ההסברה בנושא השואה ובייחוד חזר והביע את מחויבותו העמוקה להמשך דרכו של קודמו בקידום יחסי קתולים ויהודים.
כל המכיר את פועלו של הארכיבישוף בנדיקטוס ה-16, לא יופתע מהדברים האלה.
הוא היה האפיפיור הראשון שהזמין מנהיגים יהודים להלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 וחשוב מכך, גם לטקס עלייתו לכס פטרוס הקדוש ב-2005.
כעבור קצת יותר מחודש קיבל משלחת של הוועדה היהודית הבינלאומית להתייעצויות בין-דתיות. גוף הגג הזה, הכולל את ארגוני התמיכה היהודיים העיקרים וגם את כל הזרמים העיקריים ביהדות בת-זמננו, הוא השותף הרשמי של ועדת הכס הקדוש ליחסים דתיים עם היהדות. ראוי לציין שהאפיפיור קיבל את המשלחת היהודית הזו כמעט מיד עם תחילת כהונתו, עוד בטרם קיבל אפילו משלחות של גופים המייצגים זרמים אחרים בנצרות, קל וחומר דתות אחרות.
בפגישה זו הכריז: "בשנים שאחרי המועצה [האקומנית השנייה של הוותיקן], נקטו קודמיי, האפיפיור פאולוס ה-6 ובדרך ייחודית לו גם יוחנן פאולוס ה-2, צעדים משמעותיים לקראת שיפור היחסים עם העם היהודי. כוונתי להמשיך בדרך זו". יתרה מזאת, בית התפילה הראשון של קהילה דתית אחרת שהאפיפיור בנדיקטוס ה-16 ביקר בו, היה בית הכנסת בעיר קלן, שבה ביקר באוגוסט 2005 במהלך מסעו לגרמניה ליום הנוער העולמי.
באותה הזדמנות הזכיר האפיפיור את הפגישה שהוזכרה לעיל באומרו ש"היום ברצוני לחזור ולאשר שבכוונתי להמשיך להתקדם ביתר שאת בדרך המוליכה ליחסים משופרים ולידידות עם העם היהודי, הדרך שהתווה האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2". בשתי ההזדמנויות תיאר האפיפיור את רעיונותיו על אופי היחסים האלה ועל מטרותיהם. הוא ציין שהוא מכיר בעבר הטרגי ומגנה את התעוררות האנטישמיות, ובה בעת אמר ש"המורשת הרוחנית היקרה לנוצרים וליהודים היא כשלעצמה מקור לחוכמה ולהשראה העשויות להנחות אותנו לעבר עתיד של תקווה בהתאם לתכנית האלוהית. בה בעת, זיכרון העבר הוא צו מוסרי לשתי הקהילות והוא גם מקור להיטהרות במאמצינו להתפלל ולפעול למען פיוס, צדק, כבוד וכבוד האדם, ולמען השלום שהוא בסופו של דבר מתנה מהיושב במרומים עצמו. מעצם טבעה, חייבת חשיבות זאת לכלול מחשבות מתמשכות על הלקח ההיסטורי העמוק ועל השאלות התאולוגיות הנובעות מניסיון השואה".
עוד בשנה הראשונה לכהונתו המשיך האפיפיור בנדיקטוס להיפגש עם ארגונים יהודיים ומנהיגים יהודים רבים ביניהם הרבנים הראשיים לישראל והרב הראשי של רומא. כשקיבל את פניו של האחרון הכריז: "הכנסייה הקתולית היא ידידה קרובה שלכם. אנחנו אוהבים אתכם ואיננו יכולים שלא לאהוב אתכם, בגלל האבות: שכן הודות להם אנחנו רואים בכם אחים יקרים ואהובים מאוד".
האפיפיור גם ציין שהוא מכיר תודה להשגחה העליונה של העם היהודי ששמרה על העם במהלך ההיסטוריה:
"עם ישראל נחלץ מידי אויביו לעתים תכופות ובמאות שנות האנטישמיות וברגעים הטראגיים של השואה, ידו של הקדוש ברוך הוא היא ששמרה עליו והנחתה אותו". הרעיונות האלה חזרו והופיעו בכתביו של יוזף רצינגר. במאמר בשם 'מורשתו של אברהם: מתנת חג המולד' שהתפרסם בדצמבר 2000 ב[עיתון הוותיקן] L’Osservatore Romano, כתב: "אברהם, אבי עם ישראל, אבי האמונה, היה למקור ברכה, כפי שנאמר 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. המשימה המוטלת אפוא על עם הבחירה היא להעניק לכל הגויים האחרים את האלוהים שלו, האלוהים האמתי היחידי. במציאות, אנחנו כנוצרים הננו היורשים של אמונתם באל אחד. לכן עלינו להביע את תודתנו לאחינו ולאחיותינו היהודים, שחרף התלאות שהיו מנת חלקם במהלך ההיסטוריה, דבקו באמונתם באל הזה עד עצם היום הזה, ושהיו עדים לכך..." באותו המאמר עוסק, הקרדינל רצינגר דאז, בשאלת האנטישמיות ובוחן את הקשר בינה ובין הנצרות. הוא קובע: היחסים המתוחים ממילא הורעו עוד יותר במרוצת ההיסטוריה של הנצרות, ואפילו הולידו במקרים רבים עמדות אנטישמיות שהביאו לפעולות אלימות קשות במשך כל ההיסטוריה. גם השואה הנוראה התחוללה בשם האידאולוגיה האנטי-נוצרית שניסתה להכות את האמונה הנוצרית בשורשיה האברהמיים הנטועים בעם ישראל, אין להכחיש שאת התנגדותם הבלתי מספקת של הנוצרים לזוועות האלה אפשר לייחס בין היתר, לגישה האנטי-יהודית שעברה בתורשה מדור לדור ומקננת בלבותיהם של נוצרים לא מעטים".
גינוי האנטישמיות כולל תיאור של הנאציזם שלא הכול יכולים להיות שותפים לו. האפיפיור חזר על רעיון זה כשביקר באתר מחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו במאי 2006.
בתארו את כוונות הנאציזם הצהיר: "בעומק לבם, הפושעים המרושעים הללו, שרצו למחוק את העם הזה, רצו להרוג את האל שקרא לאברהם, שדיבר על הר סיני וקבע את העקרונות שנועדו להנחות את האנושות, עקרונות שיישארו שרירים וקיימים לעולם ועד. אם העם הזה, בעצם קיומו, שימש כעד לאלוהים שדיבר אל האנושות ולקח אותנו לעצמו, הרי שהאל הזה היה צריך למות בסופו של דבר והכוח היה צריך להיות שייך רק לאדם, לאנשים שחשבו שבאמצעותם הכוח הם יעשו את עצמם לשליטי העולם. כשהביאו חורבן על ישראל, בשואה, הם רצו בסופו של דבר לעקור את השורש העיקרי של האמונה הנוצרית ולהחליפו באמונה פרי המצאתם..."
רבים יחלקו אמנם על פרשנותו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16, אבל ברור שאין טיעון חזק יותר מהטיעון המובא בדברים האלה כדי לשכנע נוצרים להימנע מדעות קדומות אנטישמיות.
חשוב לגנות את האנטישמיות כדבר רע וראוי לגנותה כ"חטא נגד אלוהים ואדם" כפי שעשה האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 (מילים שהאפיפיור בנדיקטוס ה-16 עצמו חזר עליהן). אבל תיאור האנטישמיות כהתקפה על שורשי הנצרות עצמם פירושו שנוצרי שבלבו מקננת הרגשה כזאת, תוקף את אמונתו שלו ובוגד בה, ובכך יש מסר בעל חשיבות חינוכית עצומה במאבק נגד שנאה המכוונת כלפי יהודים ויהדות.
כפי שכבר צוין, בנדיקטוס ה-16 סבור שלכנסייה יש יחסים מיוחדים עם העם היהודי. עמדה זו חייבת להביא בחשבון את עיקרי האמונה היהודית והזהות היהודית בימינו. בעניין זה האפיפיור מבין היטב את חשיבותה של מדינת ישראל לעם היהודי. עוד בימיו כקרדינל רצינגר, השתתף בוועדה המיוחדת של הכס הקדוש שבחנה את שאלת כינונם של יחסים מלאים בין ישראל והוותיקן ואישרה לכונן אותם.
לאפיפיור ידידים רבים בישראל (אחד מהם היה ראש עיריית ירושלים המנוח טדי קולק), ועם ידידיו משכבר הימים נמנה גם פרופ' צבי ורבלובסקי, אחד מחלוצי הדו-שיח הבין-דתי. הקרדינל רצינגר דאז טלפון לוורבלובסקי בירושלים כדי להביע את שמחתו נוכח התפתחות זו, ותיאר אותה כפרי עבודתה של המועצה האקומנית השנייה של הוותיקן.
בכנסייה היו גם כאלה שלא העריכו כיאות את התפקיד המרכזי שממלאת ישראל בגיבוש הזהות היהודית - הנוכחית וההיסטורית. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 מעריך אותו ומבין היטב שהיחסים בין הוותיקן ובין מדינת ישראל קשורים קשר בל-יינתק ליחסים בין העם היהודי והכנסייה הקתולית.
מובן שמדובר כאן בנושא סבוך גם מבחינת האינטרסים של הכנסייה המקומית בישראל ובשטחים הפלסטיניים וגם מבחינת האינטרסים של הכס הקדוש בתוך העולם הערבי והחברה המוסלמית בכללה ובקשרים אתם. אינטרסים אלה, שפעמים רבות קיים ביניהם ניגוד, מושפעים כמובן במידה ניכרת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהתאם לכך, נושא התפילה לשלום בארץ הקודש הוא נושא החוזר שוב ושוב בדרשותיו ובנאומיו של האפיפיור, דבר המעיד על כך ששלום כזה יהיה מקור ברכה לא רק לעמים ולאמונות המתקיימים בארץ הזאת אלא לעולם כולו. בנדיקטוס ה-16 אכן דיבר פעמים רבות על כך שעל היהודים והנוצרים להתפלל ולפעול יחד למען השלום בעולם כולו.
בפגישותיו עם משלחת הרבנות הראשית לישראל, בראשות הרב שאר-ישוב הכהן, שהוזכרה לעיל, הביע הארכיבישוף תקווה שביקורו הקרוב בישראל יקדם את יחסי הקתולים והיהודים וגם את השלום בארץ ומחוצה לה. תקווה זו משותפת אמנם לכל מי שכוונותיו טובות, אבל המצב הנוכחי בשטח יגרום לרבים לפקפק באפשרות שתתממש בהווה. עם זאת אין ספק שביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16, יתרום תרומה חשובה ביותר להמשך קידום התמורה ההיסטורית המתחוללת בימינו ביחסי הכנסייה הקתולית והעם היהודי.
הכותב, לשעבר רבה הראשי של אירלנד, עומד בראש המחלקה לנושאים בין-דתיים בוועדה האמריקנית יהודית והוא יועץ כבוד בנושא יחסים בין-דתיים לרבנות הראשית בישראל.